האני האובדני

ישבתי בפינת חצר בית הספר , פינה שבה אף אחד לא יכול לראות אותי. הוצאתי את המספריים מהתיק השחור שלי , שוב פעם חשבתי על מה שהיא עשתה לי , על מה שהיא אמרה לי , כאילו שהכול נחרט על אבן בראש שלי . עוד פעם חשבתי על לדקור אותי בלב , כמו תמיד . אבל פחדתי ,שוב. במקום זאת קיפלתי את השרוול והסתכלתי על כול הצלקות שהזכירו לי את הסבל בחיי . לקחי את המספריים ביד והתחלתי לחרוט מילים על הוורידים שלי כמו : גיהנום , בית וכדומה . התחלתי להרגיש את חום הדם הנוזל על ידיי , הייתי בטוח ש"בטעות" חתכתי את הווריד הלא נכון כדי שינזול ממני כול הדם וסוף סוף אמות .אבל טעיתי ,שוב. שמעתי את הצלצול חזרה לכיתה , ניגבתי מהר את הדם והסתרתי את היד עם הכפפה , הכנסתי את המספריים חזרה לתיק ורצתי לכיתה . זה היה שיעור היסטוריה , השיעור הכי משעמם שיש , הפעם למדנו על דרכים שבו עינו ,הרגו אנשים בימי הביניים ועל הסיבות המוזרות . חשבתי על כמה שאני רוצה לחזור בזמן לתקופת הביניים , להתחזה למכשף ולהשרף בשקט . ישבתי לידה ,הילדה ההיא שכול הזמן גורמת לסבלי ובקרוב למותי . " נו , מר. דכאוני מה שלום הסריטות החדשות?, מעניין אותי איך הג'קט שלך נשטף מדם מבלי שכולם ידעו? " . איך לעזזלל היא יודעת על החתכים? חשבתי שהסטרתי את כול הראיות וניקיתי את כול טיפות הדם ." איך את לעזזל יודעת?! " שאלתי אותה בתהייה . "למקרה ואתה תוהה , מאוד רואים שאתה חותך ובפעם הבאה תמצא מקום יותר מיסתורי לשבת ותחתוך כי במקום שאתה יושב , זה מקום המחששה שלי , וכשאנחנו באים לעשן שם לגמרי במקרה אנחנו תופסים אותך חותך " . לא ידעתי מה לענות לה , הייתי יותר מידי בשוק , אם היא ראתה אז בטח כולם הספיקו לראות אותי חותך ורידים .ואם כולם ראו אז בטח מישהו כבר הספיק ללכת ולהלשין למנהל . " אריק ג'ונס , לחדר המנהלת ,אני חוזר , אריק ג'ונס לחדר המנהלת " . קמתי מהכיסא , הייתי בשוק , הפחד הכי גרוע שלי התגשם . הלשינו עליי . התקדמתי לאט לאט לכיוון דלת הכיתה , סגרתי את הדלת מאחוריי והתקדמתי לחדר המנהלת . כשניכסנתי לחדר , ראתי את ההורים שלי ודמעות זולגות על פניהם . שאלתי אותם " מה קורה פה ?! מה אתם עושים פה? ! ולמה לעזזל הזמינו אותי לכאן?!" ."שב על הכיסא , יש לנו הרבה על מה לדבר" המנהל אמר לי ברוגע.