האמת הכואבת – פרק ראשון

"אז את רוצה לבוא? " שואלת אימי, ולצידה אבי, עצובים.
אני לא מרוכזת. לא בפוקוס. לא שומעת בכלל את מה שהם אומרים, ואין לי כוח להגיד את התשובה 'לא'.
אבל אחותי הגדולה, בת ה-16, רוני, תמיד מבינה אותי. מתולתלת בצבע שחור, חכמה, טובת לב, אכפתית, בעלת עיניים ירוקות שמתאימות לה בכלל.
"לא, היא צעירה מדי, " היא צצה מהסלון, ואני מחייכת לה בחיוך של 'אני חייבת לך'.
יש לי בעיה עם לראות עצב של אנשים, אחרי שיואב נהרג. אחי הגדול, שהיה בן 20 בנופלו, תמים וצעיר, לפני שלוש שנים.
אני אהבתי אותו, וזה לא קשור ל'את לא חולקת כבוד', שאני לא באה להלוויה. זה קשה מדי.
אני מתאפקת לא לבכות, ככה זה תמיד. הוא מת כשהייתי בת 9, שעוד פחדתי להוריד את גלגלי העזר מהאופניים, בדיוק כמו שאבא פחד שיואב עדיין לא חזר, והאסמסים והמכתבים נפסקו בקטיעה.
"נכון. אני עדיין לא מוכנה, " אני אומרת.
ואתם בטח שואלים איך יואב נהרג. איך חייו נפסקו לפתע, בתאונת אימונים לא צפויה. הוא היה חייל בתקופה ההיא.
יואב ושני חבריו הטובים ביותר, רון ותומר, היו שם יחד איתו. בבסיס, שעוד היה ריק מאדם. זה היה יום לפני יום העצמאות, ורון ותומר רצו שיואב יבוא איתם לאימונים. אימוני מטווח, כמו שעשו פעם. עם בקבוק ברוחק של 20 מטרים, משהו כזה. יואב התעקש לא לעשות זאת, כי יום למחרת הוא היה צריך לבוא ולבלות איתי ועם מיקה בכיכר, איפה שכל ההופעות, ושנשפריץ אחד על השני מים וספריי שלג בכמויות ענקיות למדי.
אבל קרתה תאונה, למרבה הצער. אף אחד לא באמת יודע מה קרה שם, בדגש על באמת. רון ותומר אמרו לנו שרון ירה ראשון, ולא פגע. תומר ירה אחריו, ולמרבה הפלא פגע. יואב הכין את הרובה, וזה נראה שירה השתמש בכדורי סרק, כדורים שלא פוגעים בכלום, בעצם רק עושים רעש. רון הלך לעזור לו. כנראה שהכדורים היו באמת כדורי סרק, ותומר רץ להביא חדשים מהמבנה. הכל הלך בסדר, יואב הצליח לירות ובזה הם סיימו את העניין.
אבל אז הם הוזעקו להר הרצל. הם היו צריכים לסדר שם משהו, תפאורה ובמה יחד. הם נסעו לשם, ובאמצע העניין תומר ורון עשו הפסקה רגע, אך יואב לא חדל מהעבודה.
ואז משהו בלתי צפוי קרה. כל הבמה פשוט נפלה על יואב. הבמה והתפאורה, פשוטו כמשמעו. חשבו שזה רון או תומר, אבל הם לא. אני עדיין חושדת שכן ומסרבת להתראות איתם. אבל ברור שזו הייתה תחבולה.
"טוב, " אומר אבא, כולם לבושים שחור. "לא נהיו פה ארבע שעות, מאיה. את תסתדרי, נכון? "
"כן, כן. " אני מהנהנת.
"הזדמנות אחרונה. " אומרת אמא. נודניקית.
"אמא, די! " מתפרצת רוני על אמא, אפילו שיודעת שזה לא הדבר הנכון. זה יום קשה בשביל כל המשפחה, כי כולם יהיו שם. "היא צעירה מדי, ולא ממש מוכנה להתמודד עם כולנו. גם לה קשה, אל תחשבי שהיא לא מכבדת את… "
אמא מהנהנת בחיוך, אומרת 'צודקת' לרוני ו'ביי, מתוקה' לי, ונועלת את הבית.
מאז שיואב נהרג אסור לנו להגיד את השם שלו. אני לא יודעת למה, רוני לא יודעת למה. זה טיפשי, אני מתערבת שבכל המשפחות אומרים את השם של הנספה. לא תמיד, ממעיטים בלהגיד אותו בשביל לא ליצור אי נוחות בחדר.
"ביי, אמא – " נקטעתי בטריקת דלת.
אבל הצורך לגלות מה באמת קרה בוער בי. בדם, בנשמה. המוח שלי מראה לי איך לעשות את זה, אבל זה כמעט בלתי אפשרי. רק אני צריכה להיות בבית, בשביל לא לחלל את זכר המת והכבוד לו. משהו כזה.
אפילו שאני ממש רוצה לדעת מה קרה שם, יואב הוא היחיד שיודע. ואולי לא. מי יודע?
אני מרימה את השפורפרת, טלפון ישן ולבן.
אני מחייגת את מספר הבית של מיקה, של ריקי ושל אפרת. הם עונות לי, ישר, אחת אחרי השנייה.
הם מסכימות לבוא אליי, אף על פי שאני יודעת שזה אסור. אבל לא רוני, לא אמא ולא אבא יגלו שהם היו פה. רק לשעתיים, או שעתיים וחצי. זה הכול.
אני מתכננת לראות מה לעזאזל קרה שם.