אלים רדומים, פרק 5: הבחירה הפנימית

לעיתים קרובות עבדתי לצד עובדי סיעוד אחרים. רבים מהם היו גסי רוח, עוינים, קנאים ותאוותנים, אך היו גם כאלה שהפגינו סבלנות, טוב לב ונדיבות אדירים. עבודה בסיעוד היא סבל. אנשים העוסקים בה מבצעים בחירה פנימית – או לקלל את החיים ואת האנשים האחרים על הימצאות בתחתית הסולם החברתי, או לבצע דרך עמלם סגפנות למען השגת מטרה עילאית.
עובדים שבוחרים לקבל את עמלם כהסתגפות, בדרך כלל עושים זאת על סמך תחושה שלא בהכרח ברורה להם, שהיא תחושת אחדות עם כל היצורים, ובינם גם מטופליהם הסובלים.
כבר בימיי הראשונים בתור עובד סיעוד מצאתי כי בעיר הקטנה שהייתי סבור שהכרתי חבוי יישוב נוסף, ובו אוכלוסייה של אנשים שכמעט לא יוצאים מדירותיהם. רק לעיתים רחוקות ניתן לראותם ברחובות מרווחים וברחבות. יישוב זה דומה הרבה יותר לגיהינום מאשר לחלק מעולם בני האדם. גם תושבים רבים שבבתיהם היו חולים קשים לא תיארו לעצמם שהצרה לא מוגבלת למשפחתם בלבד אלא היא חלק מסבל עצום ונסתר מהם.
ראיתי גם שניסיון אינו גורם בעל חשיבות מירבית. לא רק העובדים הטובים ביותר של שירותי בריאות וסיעוד התייחסו לסבל בסבלנות ובתבונה, אלא גם בני המשפחה של החולים, שכניהם ואפילו עוברי אורח. כאשר הפנמתי את הרשמים, ראיתי שלא ניתן להתמודד נכונה עם סבל, זיקנה ומוות באמצעות שכל עולמני, שמוגבל על-ידי תפיסות של ”גוף ושם“. כדי למצוא את דרך הפעולה הנכונה ביישוב שנמצא מעבר להשקפות אנושיות על אמידות ועל הצלחה יש לזהות בתוכינו תודעה מרובת ידיים עם פנים של אל, הרואה את הזמניות הן של אושר הן של צרה.
תחושת נוכחות אלוהית בחיינו היא הפרי הנפלא והמושלם של דרך הסגפנות. אני נזכר בשיחה עם אישה שניקתה מספר פעמים בשבוע דירה שבה שרר כאוס של שאריות מזון וצואה המרוחה על הרצפה, על המיטה ואף על שולחן האוכל. קרו מקרים שבהם היא ביצעה גם חלק מעבודתי. כשהצעתי לה תמורה כספית עבור הטרחה, היא סירבה תַּקִּיפוֹת לקבל את הכסף ואמרה: ”אני לא רוצה להחמיץ ברכה ולהחליפה בכסף!“