אלים רדומים, פרק 28: חלומו של המורה

האם יצא לכם לחלום חלום של מישהו אחר? יתכן ששאלה זו איננה כל כך פשוטה כמו שהיא נדמית. האם יצא לכם לחיות חיים שאינם שלכם, ולחוות אותם ברגשותיכם שלכם? האם קרה שהבטתם לאחור, על עבר שלא חייתם? או שאולי הייתה לכם נבואת לב על עתיד שאינו אפשרי בעולמנו?
אני מכיר מזה שנים רבות "חכם-רחוב". רוב רובה של פרוותו, שפעם הייתה שחורה וכיום היא כבר חומה, נטש את צידיו המשופשפים, שהעור עליהם נראה כעור מעובד, ועיניו איבדו את ברקן. קומתו נמוכה, ולעיתים אני שומע קודם את קול גרירת רגליו על האספלט, ורק לאחר מכן מבחין בו. האם תיארתי לעצמי שכלב יכול להשתרך ממש כמו הזקנות שגררו את רגליהן באיטיות, והתקרבו אי משם, מרחוק, לפתוח לי את הדלת כדי שאאכיל ואקלח את בעליהן שכבר לא היו מסוגלים לגרור את רגליהם?
חוקי ההזדקנות של בני-מינו לא חלים על כלב זה. הוא מזכיר מאוד בני-אדם, ואף שאין לו בית, ניתן לפגוש אותו בזמנים קבועים במקומות קבועים. הוא לא רוצה בית – ודבר זה מתמיה גם הוא. נותנים לו נדבות, והוא מקבל אותן באדיבות מבני קהילתו – אנשים סביבו – כבר שנים רבות. הוא מגיע לקבץ נדבות באותן השעות, ושמח בחלקו. אני לא יודע את שמו, ואיני מעז להמציא לו כינוי משלי.
בכל פעם אני מברך אותו לשלום, אך במהלך כל השנים הוא לא הקדיש לי אפילו מבט אחד או תזוזה לעברי, וגם לא הסתלק. הוא פשוט הולך בדרכו. באותו רוגע הוא עובר ליד חתולים וציפורים; הם נוכחים, אך לא מגרים אותו. הצלחתי להביט אל תוך מעמקי עיניו. מה ראיתי שם? לא אדישות, לא עצב ולא פחד. בכל פעם אני רואה את אותו הדבר – צל חיוכו של מישהו שמביט על החיים, אי משם, מרחוק.
האם אפשר לחיות ולחלום חלום של מישהו אחר? אם, לדעתכם, כן, אני מאחל לכם לחלום את חלומותיהם של מורים קרובים ורחוקים.