אלים רדומים, פרק 26: נפילה

זקן עקום צועק על אשתו המפוחדת, שיושבת על ספה יְשָׁנָה. את התמונה הזו ראיתי כשעברתי אל הסלון לאחר שגרפתי את המים בחדר האמבטיה. סיימתי את עבודתי, ומכיוון שלא ראיתי אפשרות להרגיע את הזקן הרגזני, נפרדתי מהזוג לשלום, לקחתי את האשפה ויצאתי.
כעבור 20 דקות הליכה התרחקתי באופן משמעותי. היה יום נפלא – שמשי, ועם רוח קלילה ועדינה. לאחר הגשמים העלווה שפעה בצבע ירוק. בדיוק כשהרחתי את הארומה הנישאת מפריחת העצים, נשמע צלצול הטלפון הנייד שלי. התקשר אליי אותו זקן שאצלו הייתי לפני 20 דקות; הוא נפל ולא היה מסוגל לקום בכוחות עצמו.
כעבור 20 דקות נוספות שוב הייתי בסלון שעזבתי לא מזמן. הזקן שכב ונשען על מרפקיו, בהול וכבול במאמצו הלא נכון להרים את פלג הגוף העליון מעל הרצפה. הוא שכב באותו מקום שבו הוא צרח על אשתו לפני 40 דקות. הבחנתי ברוח אפורה של כעס, שבתחילה התנפלה בצעקות על האישה שהתאמצה להתמזג עם הסלון ולהסתיר את עצמה, ולאחר מכן התפתלה כנחש והפילה את הזקן בהכשתה.
הבחנתי גם בכך שכעסו של הזקן לא יאפשר לו להקשיב להסברי כיצד ללמוד לקום מן הרצפה באופן עצמאי. כדי לקום לבד הוא היה צריך לשכב על הרצפה, להתהפך על הבטן, להיעמד על ארבע, ולזחול אל הספה כדי להשעין עליה את פלג הגוף העליון. בהישענו על הספה, הזקן היה יכול להרים ברך אחת, ואז את השנייה, ולהיעמד על רגליו או לעלות על הספה עם כל גופו. אולם רוח הכעס אטמה את אזניו כמו שעווה, וכבלה אותו ברצון לחסל את מצב חוסר האונים מייד. לאור זאת, עזרתי לו לקום תוך הרמתו – כמו שמרימים בול עץ דומם.
כעס שהתפרץ – הוא נפילה.