אלים רדומים, פרק 17: הנמר לא נוטש את ההר
כשעברתי לגור באופן זמני בעיר גדולה, התחלתי לחפש עבודה. בתחילה, התקבלתי למשרת צווארון כחול בתחנת אוטובוס מרכזית. העבודה הייתה קשה והשכר עבורה נמוך, אך החשבתי אותו, וציפיתי למצוא משהו טוב יותר בהמשך. אולם לאחר ימים ספורים בלבד מנהל המשמרת גס הרוח צעק עליי והעיף אותי מהתפקיד כי איחרתי בכמה דקות. ברשותו היה עודף של עובדים, והוא ניצל את איחורי למסדר כדי להורות משמעת לעובדיו. נזעמתי ונבהלתי – היכן אמצא את מחייתי עכשיו? הרגשתי שמולי נמצא אדם חלש וחסר ביטחון, ושביכולתי להענישו בכך שאשפיל אותו מול כל העובדים. למרות זאת, בהיזכרי במקרה המתואר בסיפור ”הנמר במַעֲבֶה היער“, התרסנתי ועזבתי את שורת העובדים בלי לומר דבר. בתוכי השתוללה סערה, אך הבנתי שאני בעצמי מחולל אותה. בעודי מהרהר כך התקדמתי הביתה, וכשעברתי ליד בית החולים שבו השארתי את פרטיי בשבוע שעבר החלטתי לקפוץ למדור כח אדם ולהתעניין אם לא נשכחתי מהם. נכנסתי, וכבר מאדן הכניסה המזכירה, שכנראה לא זכרה שבאתי בשבוע שעבר, ביקשה ממני לגשת אל האחות הראשית. התברר שהחל מן הבוקר הנוכחי הם הזדקקו לאדם במחלקת אספקה סטרילית, ואני הפכתי להיות אדם זה. כעבור רבע שעה כבר התחלתי לעבוד במקום שבו נשארתי במשך כשלוש שנים, עד למעברי לעיר אחרת.
המקרה הזה מזכיר כי הנמר הוא ריבון ההר, ואל לו לנטוש אותו. התודעה היא אדונית הרגשות, ועליה להוקיר התרסנות ושלווה. האדם החלש והמקולקל שהעליב אותי הוליך את רצון המלאכים השומרים, שמצאו בשבילי את המקום המתאים ביותר להמשיך בו את התרגול הרוחני.
תגובות (0)