אלים רדומים, פרק 12: הנמר במַעֲבֶה היער

אחד המטופלים שלי היה זקן צנום ומיובש. הוא כמעט לא זז, וגופו נעשה דומה לבובה. הטיפול בו היה מסובך, ונדרשה תשומת לב רבה כדי לא לפצוע את עורו הדומה לנייר דק, ולא לגרום לזקן כאב מיותר בזמן החלפת התחבושות על פצעי לחץ, הושבה על כיסא לצורך התרחצות וכדומה. יום אחד, כשעמדתי לסיים את הפרוצדורות הרגילות, נכדו של החולה – גבר צעיר ששכב על הספה וקרא עיתון – פנה אליי בזלזול: ” הֵי – תביא לי כוס מים!“ כעסתי, ואמרתי לו שהוא יכול לקום מהספה ולמזוג מים בעצמו. בעותה העת, כשסובבתי את הראש בחזרה לכיוון החולה כדי לסיים את הפרוצדורות, התנגשתי במסגרת הדלת עם הגבה בעוצמה כזו שהתחיל לרדת ממנה דם. כשהרהרתי בהתרחשות הבנתי שכשראיתי אויב בגבר החוצפן, פיספסתי את תקיפתו של נמר הכעס שלי. נמר זה הסתתר במעבה היער של תחושת צדקנות ורצון לקבל שבח על עבודתי.
כשהרהרתי שוב במקרה זה כעבור זמן מה, הגעתי למסקנה נוספת והיא שהתנהגותו החצופה של הגבר הצעיר ביטאה אי-שביעות רצון מכך שבגלל חוליו של סבו הסתובב בביתו אדם זר. דרך זלזולו ההפגנתי הוא ביסס את בעלותו על שטח הקרוי ”בית“. ואני, בהיותי גאה בעבודתי החשובה, גם דרשתי בקלות ראש בעלות, למרות היותה זמנית, על שטח זה. כך נכנסתי לעימות בלי לשים לב. השתתפות בקרב בלי להבחין בו מראש – היא עניין מסוכן למדי. לכן כשהנמר של תודעתי שרט אותי קלות הוא הציל אותי מסכנה גדולה יותר שהיא התקבעות בעוינות ובמחשבות כגון: ”הוא העליב אותי, ואני אעמיד אותו במקומו“. במצב כזה ניצחון מזויף בקרב מעמדות עלול היה לקבע את האשליה ”אני – גוף ושם“.
בזמן ויזואליזציה של עצמינו בדמות אלים, יש להיזהר מהידבקות במחלת היוהרה שנקראת בבודהיזם ”מחלת בני האלים“.
התחושה של אלוהות התודעה מופיעה עם תפיסת היסוד האחיד בתודעות כל היצורים. ומנגד, מחלת היוהרה מתפתחת כאשר מתחילים לראות ביסוד האלוהי האחיד תכונה אישית בלעדית, ללא הבחנה בנוכחותו בכל היצורים.