אלים רדומים, פרק 10: המְרַפֵּא

אליהו סיפר שבצעירותו הוא סבל מדכדוך חמור, וביקר מרפאים שונים בניסיון להיפטר מהחולי. פעם אחת, אשתו וחמותו שלחו אותו למרפא.
אליהו הגיע אל ביתו של המרפא בשעות הזריחה, וראה כמה אנשים שהמתינו לייעוץ. הזמן רץ, אך קבלת הקהל עדיין לא התחילה. יותר ויותר אנשים התאספו, ואליהו פקפק בסיכוי להתקבל. אולם לקראת צהריים הוא סוף סוף הוזמן אל ביתו של המרפא, ושם סיפר על צרותיו.
”אני אעזור לך, אבל הטיפול יעמיד אותי בסכנה. לכן תצטרך לשלם…“ – הוא ציין מחיר מפולפל. אליהו החליט שהסכום גדול מדי (עלות הטיפול הייתה גבוהה ממשכורתו החודשית), והתחיל להתמקח. לבסוף, הוא והמרפא הסכימו על מחיר. המרפא הנחה את אליהו לבוא אליו בערב מבלי להודיע לאף אחד על מקום יעדו.
”אני אראה לך את השדים שמענים אותך. אתה תדבר איתם ותסביר להם שלא פגעת בהם בשום דרך. אל תפחד, אני אשמור עליך,“ אמר המרפא.
מאוחר בערב אליהו יצא מהבית, רועד מפחד. לימים, חמותו סיפרה כי באותו יום חששה פן יתאבד. אליהו איכשהו הגיע לביתו של המרפא. הוא נקש על הדלת, נכנס, והובל אל חדר הטיפולים.
”עכשיו שב, והצמד ראשך לקיר כדי לא ליפול,“ אמר המרפא. ”עצום עיניך, וכשאגיד לך, הסתכל שמאלה. אל תפחד! אתה תראה את השדים, אבל הם לא יעשו לך דבר כי אני פה“.
נשמע רעש כלשהו, ואז המרפא אמר לפקוח את העיניים. אליהו פקח את עיניו, הפנה את ראשו שמאלה, וראה שמתוך החשיכה מתקרבות אליו שתי להבות מרצדות. ברגע זה הוא נזכר במקרה משבוע שעבר. אליהו שתה ואכל אצל אחד מהמכרים שלו יחד עם צעירים אחרים. פתאום שני משתתפים החלו לריב, ופרצה מהומה שבמהלכה הם הפכו טאבון שהיה בחצר, והוא נשבר. בעל הבית התעצבן מאוד, וחירף וגידף את המתקוטטים, ואמר ”אתם יודעים בכלל במה הייתה כרוכה יציקת הטאבון ההוא?!“ אז הוא סיפר על הדרך שבה השיג את הצֶמֶנְט לתנור שבנה בעצמו.
הוא הצטרך במעט צמנט, וניסה להשיגו באתר הבנייה הסמוך. אולם הנסיון נכשל; השומר שהיה במקום קרא לו ”גנב“, איים להזעיק את המשטרה, וסילק אותו. אז הבעלים העתידי של הטאבון הבטיח לעצמו להשיג את הצמנט בעזרת תכסיס, והחליט לחכות להזדמנות. יום אחד כשטייל עם בנו, הוא ראה צבים חוצים את הדרך. ”הפעם יהיה אצלנו טאבון!“ הוא קרא בקול, והכניס ארבעה צבים קטנים אל תוך כיסי מכנסיו. כשהלילה ירד, הוא התגנב לאתר הבנייה. יש לציין כי לא הייתה שם תאורה חשמלית, ושרר חושך מוחלט. היה לילה קיצי – חנוק וללא משב רוח. התחבולן הדליק נר, ובעזרתו טפטף שעווה על שריונות הצבים. אחר כך הוא הצמיד אליהם נרות, הדליקם, ושחרר את הצבים מעבר לגדר, בכיוונו של השומר. כאשר השומר הבחין בהם, הוא צעק: ”שדים! שדים!“ ונשא רגליו הרחק מאתר הבנייה. אז, התחמן הצטייד בצמנט ללא חיפזון, והסתלק מן המקום.
ההיזכרות בסיפור הזה היכתה באליהו כמו ברק. הוא זינק מהכיסא, התקדם לעבר הלהבות, ואכן גילה שני צבים עם נרות הדבוקים לשריונותיהם.
אז פרץ ריב גרנדיוזי, אבל חלק זה של הסיפור לא ראוי לתיאור…