האיש שבתחילת רחוב דיזנגוף

זה היה עוד אחר הצהריים רגיל.
הייתי בדרך לביתו של ידיד טוב שלי .
בדרך,עברתי בכביש שקט,ריק מאדם.
לפתע הלך באותו רחוב בן אדם,עם כובא וסווצ'רט מעל.
הוא היה עם ג'ינס כחול,וחולצת טריקו לבנה.
פניו היו מלאים בזיפים.
לפתע אותו בן אדם ניגש אליי ואמר:"תחילת דיזנגוף 16:00 היום".
לא הבנתי מה הוא רוצה ממני,אך מה שהבנתי מכך זה שהוא כנראה רוצה להפגש איתי
וכנראה לומר לי משהו דחוף היום בארבע בתחילת דיזנגוף.
אני,בלי לחשוד בדבר,או לחשוב כמה אנשים יש היום שמנצלים ילדים לרעה,
הלכתי לאותה "פגישה".
הוא חיכה לי שם.עם אותו ליבוש שראיתי אותו פעם ראשונה.
הוא אמר לי:"היי בני".
אמרתי לו בחזרה:"בני?יש ל יאבא ואתה ממש לא אבא שלי..מה אתה רוצה?"
הוא אמר לי:"בני..אני האבא הביולוגי שלך."
ישר רצתי מהמקום חזרה הביתה.ברחתי משם!חשבתי שהאיש הזה משוגע..
לאחר מכן מה שהאיש אמר נורא הטריד את מחשבותיי והלכתי לאבי ולאמי "לשיחה קטנה"
ואמרתי להם:"אני הולך לשאול אתכם משהו ממש מוזר ולא הגיוני…ואולי כן..אמא,אבא..אני מאומץ?" שניהם שתקו ונראו במצב לא נוח.כאילו שאלתי שאלה לא במקום.אמא אמרה לי:"כן"הייתי המום ולא ידעתי איך להגיב..היא המשיכה:"אימצנו אותך אבל אתה התחברת אלינו ישר ואנחנו אלייך…ורגע-למה אתה בכלל שואל את זה?" אני לא עניתי להם אלא רק חשבתי איך זה להרגיש ילד מאומץ שגילה את זה בגיל 13.אמרתי להם:"מהאבא הביולוגי שלי".
ישר קמתי והלכתי חזרה לדיזנגוף.
האבא הביולוגי שלי חיכה לי שם.הוא חייך אליי מרחוק.
התקרבתי אליו טיפה ואמרתי לו:"היי,אבא".