האח הגדול- פרק 3 דמויות שלכם!

ניה לורנס הכירה את כל דיירי הבית, היא הייתה האחרונה שנכנסה. אחריה נסגר שער האח הגדול, ושקט שרר.
הם ישבו בספה, ניה בחנה את כולם בנעיצת מבטים. כשהם סובבו את מבטם אליה, מהרה להשפיל את שלה. המבוכה הייתה מגוחכת, היה נראה שלאף אחד לא היה מה לדבר.
אחד דוגמן, אחת רזה, אחת גבוהה, אחד ממוצע, אחת שונה.
אף אחד לא דומה אחד לשני בשום דבר.
אבל הבית הזה ילמד להסתדר יחדיו. אחרת העונה לא תהייה מעניינת, לא יהיו צופים, לא יהיו צפיות ולא יהיו הצבעות. ובקיצור- העונה תיכשל.
ניה ציפתה מאוד להנהיג את הבית הזה, לא פעם הייתה נראית אמיצה בבית עשירים, אך היא תמיד חשבה שכשלה, כי הבית רק הדרדר במהלך השנים כשאביה נעשה שתיין. היא רוצה להנהיג את משפחתה שוב בכך שתלך לאח הגדול, ותביא להם את הכסף שהם צריכים. ואם לא כסף, לפחות גאווה והכרה במשפחה. למשפחה לא היו רק צדדים רעים. למרות שלרוב החסרונות גברו על היתרונות, ניה האמינה שלמשפחה יש סיכוי להינצל מקו העוני.
מי שישב לידה היה האיש הנחמד ביניהם. איש שאפשר לדבר איתו, אולי. תמיד יהיה באח הגדול איש נחמד, בזה ניה הייתה בטוחה. היא הייתה גם בטוחה שהיא לא תהייה תמיד נחמדה, אבל תנסה לא לאכזב את כולם.
והיא הייתה חייבת לדבר עם מישהו, ההתרגשות והלחץ השתלטו על כול גופה.
מי שישב לידה היה איש שחייך לכולם, פטפט לרוב ושחרר את הרעש. יש לו שיער חום בגוונים של שחור, עיניים כחולות ומעט אפורות. באור של בית האח הם נראו אפורות, ואת הצבע הזה ניה יותר אהבה. הוא היה יחסית גבוה, והיא חשבה שהוא יכול להיות לצידה בהנהגת הבית. למשל במשימות, הכושר שלו היה נראה טוב. למרות שספה מולה היה דוגמן, שלבטח היה לו גוף שרירי, אבל היא בטוחה שהוא שחצן. לא פעם מצאה אותו במגזינים, וכל תמונתו שחצניות. לפחות לפי דעתה.
"היי." היא אמרה לאיש הנחמד. הוא הסתובב אליה וחייך למראתה. ניה הרגישה בטוחה בעצמה יותר.
"היי. איתך עדיין לא דיברתי. שמך?" הוא הושיט את ידו ללחיצת שלום, ניה לחצה אותה. נעימה ורכה.
"ניה לורנס. שלך?"
"ג'ק בלו." השם לא היה לה מוכר, אבל נשמע לה נחמד.
"למה באת לאח?" היא לא רצתה לענות על תשובה כזאת, היא קיוותה שג'ק לא ישאל אותה את זה גם. הוא גירד בשערו באי נוחות.
"אני לא בטוח בסיבה.. אני חושב שסתם."
"סתם? מה משעמם לך בבית?" היא צחקה.
"אמ.." הוא שוב גירד בשערו. גם ניה לא הרגישה בנוח.
"מצטערת אם זה מפריע לך." היא הוסיפה.
"לא, זה בסדר. כשאחשוב על תשובה, אגיד לך."
"אוקיי."
וכך השיחה ביניהם הסתיימה.
ניה הייתה בטוחה למה היא באה לבית, היא חשבה על זה חודשים, היא תכננה את זה הרבה זמן, ואפילו הוריה הפצירו בה לא להיכנס, שזה יעשה רק בושה לבית. ניה חשבה להפך, היא לא יכלה לשבת בחיבוק ידיים, כשמשפחתה מתפוררת מדברים. אם לא הייתה באה, היא הייתה כועסת על עצמה יותר מאי פעם. והמראיינים היו נחמדים אליה, אולי הבדיחות שתמיד הוסיפה לשיפור מצב הרוח הוסיפו. הם אהבו את הביטחון שלה, וחשבו שהיא עלולה למשוך תשומת לב, וזה מה שהם מחפשים. היא לא סיפרה על אביה. היא לא העזה לעשות זאת, אם יראו בטלוויזיה שהוא שתיין, היא באמת תעשה בושה לבית. זה מה שהוריה פחדו ממנו. אבל היא לא התכוונה לעשות זאת. והיא התפללה שהקהל לא יבייש אותה בעצמו.