האחד ששנאתי

כל ההתנשאויות שלו, היוהרה והגאווה. רציתי לירוק בפרצוף שלו. רציתי שיסתכל לי בעיניים כשאני שורפת אותו במוחי.
המילים שהטיח בי, ותוך כדי היה דורך על פצעיי. היה מוריד מגובהי כדי להרגיש יותר.
"גדולה של אדם לא נמדדת לפי מספר הנפשות שהרג" אמרתי לו. מול כולם. לא התביישתי יותר. בפורים הזה- אני מורידה ממנו את המעטה של הבריון.
הוא הסתכל עליי ואמר:"את הרגת את עצמך. אני רק ציינתי עובדות…".
הוא גלגל עיניים. התחלתי לרעוד טיפה.
"אתה כופה על כולם את המחשבות השיפוטיות שלך! אתה חושב שאתה כזה חכם ופיקח כשבעצם אתה לא יותר מבעל דעות קדומות!"
הוא צחק לי בפנים.
"אתה מעורר רחמים!" צעקתי ודמעות עלו לי בעיניי. כבר לא יכולתי לעמוד. התיישבתי על אחד הכיסאות שהיו באיזור ושתיתי מים. אני לא טיפוס שצועק, לא טיפוס שדורש. אם יפריע לי משהו בדרך כלל אני נוהגת לשתוק. כנראה שזה הקסם של 'ונהפוכו'.

"אני לא יכול לסבול נשים כמוך" הוא אמר "כאלו שמתערבות בחברה, רוצות צומי כל כך, חושבות שהן יפייפיות ובנוסף מתיימרות להיות חכמות. אתן מנסות בכוח להיות מושלמות ולא הולך לכן"
"כן?!" פרצה ממני צעקה שבחיים לא שחררתי בעבר
"ומה אתה עושה כדי להועיל למישהו?! לחברה?! לעצמך?! חוץ מ'ביקורות בונות' אתה לא עושה כלום! אתה נשארת אותו דבר כל החיים שלך ולעולם לא תשתנה!" בשלב הזה לא יכולתי להפסיק.
"למה אתה חושב שאתה כזה נעלה?! לפחות אני מנסה! לפחות אני חותרת לאנשהו! אתה רק מטביע אנשים! אתה רק מכשיל! אתה רק…אתה!"
הוא לאט לאט מחק את החיוך שלו. "אין מה לנסות. אני שלם עם עצמי."
"איך בן אדם נוראי כמוך יכול להיות שלם עם עצמך?! אתה היחיד שעושה את חיי גיהנום! היחיד שמעולם לא ראיתי בו שום טעם… שום משמעות… שום כלום."
"את לא מכירה אותי בכלל! מי את חושבת שאת שתעבירי עליי ביקורת?!"
הוא אמר ופתאום השתתק.
חייכתי. הוא הבין את האירוניה.
הוא קימט את מצחו ואמר בלסת קפוצה:"את לא כלום. את לא שנואה עליי. אני מצטער."
הסתכלתי עליו בעיניים פעורות.
"אני לא באמת חושב שאת טיפשה, או ילדת צומי, או כל דבר אחר. את שונה וזה מציק לי. את מיוחדת ולא צפוייה. אני לא אוהב אותך, אבל גם לא מתעב אותך. אני מבולבל פשוט כי קשה לצייר אותך, וכן, אני בן אדם ששופט. אבל זה בסדר, כבר השלמתי עם עצמי. עם זה שלעיתים זה הפגם הכי גדול שלי. כנראה זה טעות מצידי לא לנסות לשפר, לא לשאוף ליותר… אבל יום יבוא ואני אשתנה. את עוד תראי. וכבר לא תראי אותי כמתנשא, ויהיר, וחסר משמעות. אני אהיה משהו מכריע בעולם הזה… אולי אפילו שופט, לכי תדעי.." הוא גיחך קלות. "אני בחיים לא התכוונתי לנסות להרוג אותך… זה די הבהיל אותי כשאמרת את המשפט הזה. אני לא אלים… לא פיזית לפחות. לא ידעתי שלמילים יש עוצמתיות כזו. ובכלל… אני תמיד ראיתי אותך כמין בריון. לא כי פגעת בי ישירות .. פשוט האישיות שלך הייתה נראית בולטת מדי, מאיימת. קשה לעכל את זה כשאת כל החיים באותן מסגרות איתי. אבל שוב, אין לי איך לתרץ את עצמי.. אני מתנצל."

זה האחד ששנאתי, שתיעבתי כל כך.
ועכשיו?
הכל נמחק… כל רגש שולל… פתאום התחלתי להבין מהי תקווה אמיתית. מה זה ביטול שנאת חינם. העוצמה של האהבה שגוברת על השנאה.
אולי זה יתפתח להיות סיפור אהבה יפייפה ונדוש, מי יודע?
אבל בינתיים, הוא יישאר לי תמיד בלב כ"אחד ששנאתי". שנאתי בעבר. קול חדש של סיכוי.