האושר שלי הוא יונק דבש

האושר שלי הוא שביר.
שביר כל כך, יותר מזכוכית, יותר מחרסינה.
הוא כל כך שביר, שעם כל נשימה שאני לוקחת לריאותיי, אני פוחדת שהוא יתפוגג לו וייעלם.

אולי זה בגלל שאני יודעת איך זה מרגיש כשהוא לא שם. אבל לא יכול להיות שהברירות הן להרגיש רע, או להרגיש טוב ולפחד שהרע יחזור, זה לא הגיוני.
אני מרגישה כאילו משהו שברירי מנפנף בכנפיו בתוך הלב שלי. דבר כל כך קטן, כל כך קליל, מרחף בתוכי, ומחכה שאעשה משהו שיעלים אותו.

אחרי כל כך הרבה זמן שרדפתי אחר היצור הקטן, אני לא עושה דבר חוץ מלפחד לאבד אותו. לאבד את מה שנלחמתי עליו, את מה שמגיע לי. ולא כי הגורל קבע שלא מגיע לי להיות מאושרת, פשוט בגלל שדברים כמו דיכאון ועצב קורים. וכשהם קורים, צריך להתמודד איתם.

אני מפחדת לשבור בטעות את עצמותיו של היצור הזעיר, ולרסק את התקוות שלי לחיים טובים יותר.

אני באמת חושבת שהאושר שלי הוא לא יותר מאשר יונק דבש קטן. יונק דבש שכנפיו מפרפרות כה מהר, שאינך יכול לראות אותן. ויונק הדבש הזה, מחפש דרך לצאת מתוכי, אף על פי שאני רוצה בכל ליבי שיישאר. אני זקוקה לו. זקוקה לאושר הזה, שעבדתי כל כך הרבה כדי להשיג.

האושר שלי הוא יונק דבש בצבעי הקשת. הוא זוהר, ומרשים, וקטן כל כך. ואני, יותר מכל דבר אחר, הייתי רוצה שמשהו מהקסם שלו ידבק בי, וכך אוכל לשחרר אותו לחופשי בלי לפחד שיישאר בתוכי חור גדול בצורתו.

ומה יקרה כשיום אחד יונק הדבש הזה יצליח לברוח? האם אתעורר מתוך החלום, עם העננים, בתוך כיפת השמיים, ואצנח חזרה לאותו בור כואב? איך אני יכולה לדעת בוודאות?

אני לא רוצה שיונק הדבש שלי ילך, אבל איני בטוחה שיש בי את הכוחות לשמור אותו בתוכי.