ד"ש מהמאה הקודמת

הולכת לה אשה מבוגרת, נכדתה הקטנה מדלגת לידה .
זה ערב חג. הקניון מלא וגדוש. המוני ילדים מסתובבים עם סבא או סבתא או שניהם, היא הולכת לבדה. הסבא , בעלה , כבר נפטר לפני שנים ..
היא עוברת ליד שולחן ארוך ונשים יושבות מסביב לו. כולן היא שמה לב חצו את שנות השמונים שלהן . על אחת רואים יותר , על חברתה פחות. הן יושבות ומפטפטות ורואים שכיף להן ביחד. נשים חזקות שעברו משהו בחיים . מטופחות ונושאות את השנים בגאון . אחת מהן קוראת לה, היא מופתעת, לכאורה היא לא מכירה אותן, אבל הנה מישהי בכל זאת קלטה אותה. היא ניגשת, זאת ליליאן , תמיד חיוך גדול מרוח על פניה. אשה שהחיים היו סלחניים איתה . היא מחבקת אותה ומנשקת. עכשיו היא שואלת אותה על מר מוסקוביץ, ליליאן צוחקת את כבר יכולה לקרוא לו ברנרד… פעם לפני עידן ועידנים כשהייתה המזכירה שלו , נערה צעירה אחרי הצבא , נהגה לקרוא לו מר מוסקוביץ כי ככה כולם קראו לו אז.לקרוא לו ברנרד זה היה קצת יותר מדי פמיליירי. ואז היא מספרת לה שהוא בסדר, הוא עם חברים שלו , היא עם חברות שלה . צריך קצת ספייס , כל אחת שעדיין נשואה יודעת את זה , שהרי חמישים וכמה שנה לחיות יחד זה בעצמו פרוייקט, ואלה מנהלי פרוייקטים, יזמים, מתכנני ערים, מנהלים בכירים של חברות ענק. ואז היא אומרת לה, הנה גם מיכאלה יושבת כאן איתנו. והיא מיד כששומעת את שמה, עוברת ליד כסאה, כאילו נוגעת בעבר. והאשה , עדיין שמורה , כמו ששומרים דבר יקר במוזיאון. ברור ומובן לגמרי שעברה תהליכים של שימור, אבל הכל במידה והכל בטוב טעם.
ומיכאלה זאת מחייכת אליה במלוא פיה, והיא רוכנת אליה לחבק אותה . שנים שנים שלא ראתה את האשה הזאת והיא שואלת גם אותה , ואיך אברהם ? והיא מספרת לה שהוא קצת חולה, יש לו בעיות בלב , בכבד,ובריאות , אבל ברוך השם הוא שורד.הכאב הגדול שלו הוא באמת בלב, אבל הכאב בלב הוא משנים שנים של סבל יגון ושכול… איך שרדו השניים האלה את האבל והצער על מות בנם, מוות טרגי. אבל כידוע החיים חזקים מהכל .והזמן מרפא את הכל , אם לא הכל, אז לפחות קצת משכיח, כי תמיד ישארו עוד כמה ילדים שבזכותם מחזיקים מעמד. היא שמחה לראות אותה ומוסרת לאברהם ד"ש.
זאת דרישת שלום מהעבר.גם הוא היה הבוס המיתולוגי שלה במאה הקודמת. הוא ייסד והקים אותה… בזכותו ובזכות הסבלנות והסובלנות שלו , היא התקדמה בעבודה. היו כאלה ששמו לה אז רגל, אבל אחרכך, היו צריכים לקשור לה את השרוכים …