דרכה של ארץ

.
היא הפנתה את מבטה אליי, מחייכת בנועם,
״מה קרה?״ היא שאלה אותי,
וכשביטאה את מילות הקסם הללו, זה היה בלתי אפשרי בשבילי לרסן את מחסום דמעותיי ולו לעוד רגע אחד נוסף. 
אז בכיתי. 
בכיתי על מה שהיה,
בכיתי על מה שיהיה,
בכיתי על מה שעכשיו. 
הדמעות פרצו ממני, כנהר עירום מסכר,
והמילים זרמו מפי, חלקות כדקלום מספר.
קוננתי על החיים שנגדעו, על הגזעים שנכרתו, על הפרחים שהושמדו. 
התלוננתי על השמיים שהשחירו, על הבתים שנהרסו, על העולם שהתפוגג. 
״אל נא תבכי״ היא אמרה לי בחן, ״לכל דבר יש סיבה הלא כן?״
בחיוך ממזרי את מבטה היישירה אליי,
״הגזעים כבר זקנים היו, זקנים ועייפים. הגיעה כבר שעתם, הרי היער לא כך סתם הפך למיותם. והפרחים שהושמדו הינם רעים וכעורים, סודות אפלים אצרו בהם, אפלים ונוראיים״
״ומה עם השמיים?״ מחיתי, ״והעולם והבתים?״ 
״זוהי דרכה של ארץ, להרוס ולבנות, זוהי דרכה של ארץ, ולנו לא נותר אלא לצפות ולקוות״.