דרך המלך
בשלב מסוים, החיים החברתיים מתחילים להכביד עלייך- אתה מתחיל להכביד עלייך
כל מה שאתה רוצה לעשות זה להתכסות בשמיכה נעימה וללכת לישון, למרות שישנת כבר 12 שעות רצופות.
אתה תמיד מזכיר לעצמך שאתה לא אדם מדוכא… אתה גם לא עצוב. יש לך שאיפות והיכן שהו מסתתרת גם אמביציה, אבל אתה מוצף בתחושת ריקנות, וזו מכרסמת אותך עד העצם.
שום אינטראקציה חברתית לא מרגשת אותך, שום דבר שאף אחד יגיד לך לא יגרום לך להישאר
אתה מעדיף את הלבד, שזה נורא אירוני למצבך-
מעדיף להיות לבד למרות שאתה לא מסתדר עם עצמך, זה פשוט פחות מאתגר ממגע עם העולם שנמצא מבעד לדלת הבית; לצאת מבחינתך מרגיש כמו דריכה על זכוכיות ברגליים חשופות.
לדמם ואפילו לא להרגיש שהזכוכיות חותכות אותך בכל מקום, ראבק, למי יש כוח עכשיו לזיהום? בכלל, עוד חיסון טטנוס/כלבת או משהו בסגנון
חצי שעה באוויר הרעיל של חולון- בת ים, והראש שלך כבר מתפוצץ
שהית בחוץ מספיק;
אתה רק מנסה להבין איך לחזור בשלום הביתה, בזמן שאתה מסוחרר מכמויות הדם שאיבדת.
יותר בטוח לבודד את עצמך, כל עוד אתה לבד מבחירה, זה כבר לא משנה שבסוף הבחירה היא..
יותר כמו כפייה.
הרי אתה לא אדם מדוכא, זה פשוט הריק שממלא אותך, כך שאין מקום לאף אחד אחר
ובזמן שמוקרנת העונה הרביעית של סדרה שהתחלת לצפות בה רק שלשום;
אתה עדיין מנסה לשכנע את עצמך שהריק הזה עדיף
תגובות (0)