דרך המלך

בין שמיים כחולים וציפורים מצייצות, הוא יושב.
פותח לו את פנקסו הקטן ואת חיינו כותב.
הוא נמצא בחדרו הלבן ועלינו רק חושב,
ואת חטאינו ויצרינו, על גבו הוא סוחב.

הוא נותן פקודותיו למלאכיו הקטנים, מפזר את העננים ותולה את הכוכבים.
הוא משייף את הירח לעוד לילה בוהק, שיעטוף את ילדיו שמתחילים הם לפהק.
וכשכולנו ישנים וכל אחד לביתו חזר, הוא מכין את עולמו אל יום המחר.

הוא מפלס דרכים וממלא בורות, מחייה מתים ועושה נפלאות.
הוא תמיד עוזר, מטהר ואת חיינו מסדר, ונותן לאחד להרים את האחר.
הוא נתן לנו כלים, מוח ובינה, שנבין דברים גדולים מתוך טעות אחת קטנה.

הוא מצית את השמש שאת יומיינו תאיר, מהלילה הכבד שאותנו השחיר.
מכוון את הטועה אל דרך הישר, וממלא מחדש את גופיינו כשהכוח כבר נגמר.
הוא מדריך את העיוור שילחש אל החירש, משפטים מהאילם שאת קולו הוא מבקש.

כשאת העננים האפורים הוא מסיים לסחוט, על מיתרי הטבע הוא מתחיל לפרוט.
ציפורים שמצייצות לרקע שריקת רוח חולפת, לרגלי עצים שהפילו את עליהם עם השלכת.
איתני הטבע רוקדים לצליליו, של ניבלו הגדול, המהודר והמוזהב.

אז מי זה שם… שעומד בין כל הנופלים, חי אחרי כל המתים, ובכל זאת מצליח את כל העולם להרים?
זהו האל הגדול מכולם – אל האלוהים.