דרך הגיימניג- סיפור על שפל והידרדרות.

שלום לכולם,
לפני שאתחיל את הסיפור, אני רק רוצה לומר שיכול להיות שכמה מכם קיבלו ממני רושם רע,
אז הסיפור שאני עומדת לספר לכם כאן בעצם מסביר איך הגעתי למצב הזה, ואיך תקינתי אותו, ואני מדגישה, הכל בגדר אמת!
אז ברשותכים, אני אתחיל:

כיתה א', אין כמו כיתה א'… הכל כל-כך תמים, שמח, התחלת דרך חדשה… הכיתה מתמלאת בגעגוע מתוק להורים שנותנים את ילדיהם לידיים טובות, לא ככה? אז זהו שלא! זה לא תמיד ככה, לפחות לא במקרה שלי. אז בעצם, הכל התחיל בכיתה א', אני לא אשכח את היום הזה שראיתי את ההורים של הילדים האחרים מנופפים לילדיהם לשלום ומבטיחים להם שיחזרו בקרוב מאוד לקחתם אותם בחזרה, ורק אני… הייתי לבד. לאימי היה קשה לאחרונה, היא הייתה קמה ב5 בבוקר לעבודה, מכינה לי חצי כריך עלוב והיתה עוזבת, ואני הייתי קמה, אורזת תיק, לבד, ילדה בת 6 והולכת 2 קילומטר לבית הספר ביום הראשון! לכולם יש תמונות של יומם הראשון בבית הספר.. ורק לי, אין… רק זכרונות נשארו מאותו יום גשום (מוטב לציין).
הייתי שונה, תמיד… ילדה שמנמנה שהמזל לא האיר לה פנים. וכמו שכולכם יודעים, החברה תמיד מחפשת את החלש, ואני תמיד נפלתי קורבן לילדים הכי נוראים בבית הספר מאז כיתה א' עד כיתה ו' שמנה, מלוכלכת, מכוערת, טיפשה, מסריחה, הר מזון, נעל בית, מוכרת צל בקיץ, פיטמה, ציפורן אלו רק חלק מהמילים שהייתי שומעת כל יום שוב ושוב… כל-כך הרבה אנשים אמרו לי את אותו הדבר, שוב ושוב, אולי זה אומר משהו? אולי זה אומר שאני באמת כזאת? ואולי כדי שהתחיל להשלים עם זה?
אז יום אחד הכל השתנה… יום שבת, ה26 למאי 2012, דוד שלי שאמי מאוד אהבה אותו, הגיע הביתה עם מתנה, מתנה בשבילי. פתחתי אותה בנמרצות כאילו זה דבר מדהים! אבל, כל התשוקה ירדה.. ברגע שראיתי את המתנה… זאת הייתה קופסה, שחורה, ועליה הכיתוב PlayStation3. פלייסטישן? מה זה אומר בכלל… אוף.. אני ציפיתי לטבעת, או תכשיט יקר, בובה שאוכל לבוא איתה לחברות בכיתה, ואולי הן סוף סוף היו נחמדות אליי… אבל במקום זה קיבלתי קופסה שחורה, שאני לא יודעת אפילו מה היא עושה… ולא תרחטי לשאול זאת את דוד שלי.
חודש לאחר מכן, קמתי בבוקר, השמש זרחה והיה נראה כאילו היום הזה יהיה רגיל למדי
אבל טעיתי… חיכתה לי הפתעה "חמה ונעימה" בבית הספר… חברי לפני שנה בדיוק מאותו יום, החליטו שזהו יום "ליה הזונה", שחכתי מזה לגמרי, לא האמנתי שהם יזכרו זאת בכלל…. אבל ברגע שנכנסתי לכיתה בבבבבווווווווווווםםםםם רעש… קללות… ובלאגן, חטפתי יריקה בדיוק לפנים מילד אחד ששאנתי מאוד, ילדה אחת תפסה אותי בכוח וילדים בעטו בי כשאני עומדת מוחזקת בשבי וחסרת עונים… זה היה היום הכי נורא בחיי, אבל מצד שני, זהו היה היום שהשתנתי בו לתמיד. רצתי הביתה, בוכה, מתוסכלת, נשכבתי על ריצפת החדר בחוסר עונים ונשכבתי לישון… אבל, אאוץ'.. מה זה? נשכבתי על משהו מוצק ולא מזוהה, זה היה הפלייסטישן שדודי קנה לי… מה זה עושה פה אמרתי לעצמי … בעוד אני נזכרת במה שקרה בבית הספר, אני לוחצת על כפתור הפעל, מכניסה את דיסק המשחק ונחשפת לעולם שלם ומדהים… ושם הייתי כל יכולה, הייתי הכי טובה, נצחתי את כולם! גם במצב מרובה המשתתפים, שחקתי נגד אנשים מספרד, הולנד, צרפת, בת ים ונצחתי את כוללללםםם, הייתי כל-כך טובה בזה!! כישרון אמיתי. ומאותו יום, כבר לא איכפת לי מהקללות שלהם, מהעלבונות שלהם, הרגשתייי חיייהההההה! ועד היום זה כך, אני בחדר שלי, סגורה, הלימודים לא מעניינים אותי בכלל, רק המשחק! אני הכרתי אנשים ברחבי העולם ובארץ שאני משחקת איתם והם החברים הכי טובים שלי, ואני כל-כך אוהבת אותם.
נכנסתי, לעולם הגיימינג!

הסוף.