דנה שומעת קולות

דנה שומעת קולות ולא קולות מבחוץ כמו כולנו, אלא קולות מבפנים והקולות שהיא שומעת לא יודע מהיכן אומרים לה ״סעי לברזיל״, או ״את האישה מספר אחת בעולם״. הכל התחיל כשהייתה בת 16 על שפת הים וליקטה צדפים ואז שמעה קול באוזניה שאמר בקול גברי:״דנה שוטי למרחקים״. היא נבהלה כי אף נפש חיה לא הייתה לידה. הקולות נמשכו עד שחזרה הביתה מהים, היא סיפרה על כך לרופא המשפחה והוא שוחח עם הוריה שמשהו לא טוב קורה לדנה. הוריה בשלב זה התעלמו, היא למדה בבית ספר התיכון תלמה ילין, מציירת ציורים מדהימים ביופיים והקולות כמו חלון מתוך חלום חדרו לעולמה במיוחד בשעות הערב כשהייתה מציירת ציורים מופשטים. ואז בוקר אחד היא שמעה קול:״דנה קומי זו סבתא מדברת״. למרות שסבתא כבר מתה, הקולות הלכו וגברו, כל פעם קול אחר. פעם סבתא טובה פעם דוד גלפנד השמן שהיה מביא תפוחים מהגליל, פעם קול של ילד קטן:״דנה תברחי למקום אחר״. בשלב זה חלה התדרדרות בלימודיה, החסירה שעות לימוד רבות עד שהנהלת תלמה ילין אמרה להוריה שלמרות כשרונה הרב היא לא עומדת במטלות ואם לא ישתפר המצב יופסקו לימודיה. היא הייתה גינג׳ית ואת עורה נישקו בהרות שמש, הוריה לקחו אותה לפסיכולוג שחיטט בעברה אך פרט למות הכלב שלה בתאונת דרכים מול עיניה כשהייתה בת 10, לא מצא מקור לבעיה כי ילדותה הייתה נורמטיבית לגמרי. היא הלכה והתכנסה בתוך עצמה, עזבה את הלימודים, לא יצאה עם חברותיה לסרטים ולמסיבות ולבתי קפה, הוריה לא ידעו את נפשם מרוב דאגה. היא הייתה בת יחידה וכשהגיע צו ראשון מהצבא הלכה בחוסר חשק למבחני המיון, שם גילו שהיא מבריקה במיוחד בלוגיקה ומתמטיקה והיא לא סיפרה להם דבר על הקולות שהיא שומעת למרות שכבר הייתה בייעוץ עם פסיכיאטר שנתן לה כדורי הרגעה לנפשה הסוערת וקול חדש צף בראשה של אישה שחזרה באזניה:״ בואי אלי בחצות אביבית שלי״.
הקול לא הרפה ממנה, עזבה את חדרה והחלה לגור בממ״ד, הפסיקה לצאת מהבית לגמרי, אכלה את מזונה בממ״ד ובו רק תמונה אחת של כלבה שנדרס, ״זוםזום״, היא התקלחה 5 פעמים ביום, עסקה הרבה בסירוק שיערה הארוך, לא ראתה אפילו טלוויזיה והקולות כמקהלה בתוך ראשה. נשארה כל רגע שאפשר במיטתה עד שהייתה בת 17 ו-3 חודשם, הוריה הפתיעו אותה והביאו לממ״ד שתי חתולות, היא הייתה מאושרת, ליטפה אותן, האכילה אותן ואפילו ישנה איתן.
כעבור חודשיים וחצי הקולות המיוחדים למרבית הפלא נעלמו לגמרי, היא יצאה מהממ״ד, חזרה לחדרה, כעבור עוד שבועיים כבר יצאה מהבית ונפגשה עם שתי חברותיה הטובות, הלכה שוב לבסיס קליטה ומיון וכששאלו אותה מה היא רוצה לעשות בצבא היא לא ידעה, היא החלה לצייר ציורים של בעלי חיים, סוסים, פילים, ארנבות, אווזים, והקולות לא חזרו, רק שתי החתולות הזכירו לה את מה שקרה לה. היא שירתה בצבא במודיעין וכיום היא דיילת באל-על ולפעמים כשמזדמן לה לראות את שתי החתולות היא אומרת להן:״מיאו ז׳אן מיאו דארק״.