דמעות

אני מבטיחה לעצמי, לחכות עוד קצת, עד שאני אגיע אל הכר הנוח שבחדרי ויצרח את נשמתי לתוכו.
הצורך לעשות את זה בציבור, מול עינייהם של כל חבריי וידידיי הקרובים והרחוקים,לבכות, לצרוח ולהתמרר על חיי, אך אני חזקה, ונשארת שקטה.
אני עולה על האוטובוס הישן, מגלה כי מקומי הקבוע תפוס, ותופסת את הכיסה מאחורי האדון הזר היושב במקום בו אני הייתי אמורה לשבת.
אני רגועה, מילים אלו רצות לי בראש מתחילת היום.
אני צריכה לרדת בתחנה האחרונה הנמצא צעדים אחדים מהבניין בו אני גרה זה מספר השנים.
החושך מחוץ לחלונות האוטובוס מאיים לפרוץ, אך מתאפק מסיבות מסויימות, כמוני.
אני מרגישה את הנוזל מתאסף בזווית עיניי, ומתאפקת להשאיר אותו שם ולא לגרום לו לנזול על לחיי הסמוקות.
אני מנסה להישאר רגועה ונינוחה, עד הגעתי אל הבית.
אני יורדת בתחנה, בשעה הזו לא רב האנשים שנמצאים על האוטובוס.
אני מתחילה ללכת ברחוב הנטוש ופונה ימינה אל הבניין העלוב בו אני גרה.
מסביב, הצמחים נובלים ועליי העצים יבשים, השקט סורר והחושך חודר לנשמתי.
אני עולה את המדרגות התלולות אל ביתי, מוציאה את המפתח החלוד מהתיק ופותחת את הדלת הישנה.
מולי נפרש בית מוזנח אשר קירותיו מתקלפות, הספה קרועה בקצותיה והכורסה החומה חנוקה מאבק.
אני מדליקה את המנורה הגבוהה שעל יד הספה.
צבעי אדום בוהק וחום צבעו את שלל החפצים שישבו במקומות שונים בבית.
אני נכנסת לחדר האמבטיה, פושטת את בגדיי זה אחר זה.
אני מסובבת את הברז החלוד אל הצד בו המים חמים ביותר, ומכוונת אותו.
אני מכנסת למקלחת, שוטפת את עצמי במים פושרים.
אני עומדת, ידיי נוגעות בקיר הקר, והמים זורמים על שיערי.
העיניים נעצמות, עיניי יורדות בקצב אטי לרצפת המקלחת והמים זורמים לי על הגב.
לאט לאט ידיי הולכות וגורמות למים לזרום בקצב מהיר יותר וחם יותר, עד שזה ישרוף וגבי יהפוך לאדום בוהק.
הכאב של המים השורפים על גבי, גורם לי לשכוח את הכאב הנפשי.
אני יוצאת מהמקלחת, מלפפת את שיערי במגבת לבנה.
אני פותחת את הארון ולוקחת את הגופייה הלבנה, שלא פגשה מיי כביסה כבר זמן מה.
המיטה נראית מפתה יותר ויותר מרגע לרגע.
אני נכנסת מתחת לשמיכה העבה. לא עובר ולו שנייה והדמעות מתחילות לנזול מעיניי, אחת אחרי השנייה.
הכרית הרכה סופגת את הדמעות. הצרחה הראשונה שיוצאת מגרוני ישר אל הכרית, כאילו הכעס מכוון אליה.
אני ממשיכה לצרוח עד שהגרון כואב ולבכות עד שהעיניים אדומות ונפוחות.
העיניים נעצמות והגוף החלש נכנס לשינה עמוקה ומלאת מחשבות.

הדמעות הכי אמיתיות
הן אלה, שאף אחד לא רואה.