דמעות של פיל
כשהייתי קטנה עברנו לדירה שכורה סמוכה לגינה ציבורית ובה שני ספסלים מתקלפים שפונים לכבישים ולרחוב הסואן אך רחוקים בדיוק מספיק בשביל ליצור אווירה מרוחקת ונעימה.
לאט לאט התרגלתי למקום ובשובי עם אבי מבית הספר עברתי ליד הספסלים וכל יום מחדש ישבו שם קבוצה של אנשים מבוגרים שפטפטו או שתקו, ובעיקר התבוננו. התבוננו על החיים העוברים על פניהם. התבוננו וחשבו. חשבו הרבה על הדברים, כן, כך יכולתם להבחין אפילו במבט מהיר.
***
היה זה יום חמישי אני חושבת
כיתה ב'
עברתי שם עם אמי וממצחי נוטפים אגלי זיעה ואני עייפה מבית הספר.
בכל זאת, כיתה ב'. לא קל.
אימא שלי עצרה ליד הספסל והתחילה לדבר עם אחד מהאנשים. איש זקן עם מיליון קמטים. עם נקודת חן בגודל של לונדון על הלחי השמאלית. עם מגבעת ומקל הליכה. משה – כך היא קראה לו. מה שלומו היא שאלה. מה שלום בתו ונכדיו.
הוא שאל אותי איך עבר עליי יום הלימודים
ואני, ילדה שמאוד אהבה ועדיין אוהבת שתשומת הלב מופנית אליה חייכתי ועניתי בסדר.
משכתי בחולצתה של אמי
"בואי כבר אמא" לחשתי.
הייתי עייפה. היא אמרה להתראות ועלינו הביתה.
***
עברו מספר שבועות
היה זה יום שישי
ושוב, אני ואמי שאוחזת בשקית בתוכה חלה מתוקה וגרגירי פרג פזורים מעליה, אבל לי לא אמרו שזה פרג, הרי לא הייתי אוכלת אם רק הייתי יודעת.
והנה עוצרים ליד הספסל, מברכים לשבת שלום. משה החזיר לנו ברכה ושמתי לב לעוד קמט .
משה התבגר במעט.
***
יום שני. עברתי ליד הספסל לבדי ואמרתי משה לשלום. שאלתי לשלומו והוא לשלומי, אמרתי להתראות ועליתי הביתה.
וכך היה ביום שלישי, רביעי ותקופה ארוכה.
הפעם הראשונה שבה ניהלתי שיחה עמוקה עם משה הייתה דווקא כשבאמת מיהרתי. נפל לי הצמיד הכחול עם חריטת הפיל שקיבלתי מחברתי הטובה וחיפשתי אותו בגינה למרות שידעתי שאני מאחרת לשיעור הכינור שלי.
משה, למרות גיבו המופלג וקמטיו הרבים עזר לי לחפש אך ללא תועלת.
"את אוהבת פילים?" שאל. "לא יודעת" עניתי בביישנות והרגשתי שלחיי מאדימות מבושה.
כך דיברנו עוד מספר דקות. אני לא זוכרת את השיחה.
***
כל יום אחרי בית הספר ולפני שהייתי עולה הביתה הייתי רצה לספסל לומר למשה ידידי הותיק שלום ולשאול לשלומו.
אני זוכרת יום אחד בשבוע שסבתא שלי לקחה אותי ונבהלה שאני רצה ומדברת עם איש זקן בגינה הציבורית. אותי זה הצחיק. "סבתא אנחנו מכירים!" אמרתי לה ועליתי הביתה.
כך עברה שנה ועוד שנה והשלום הזה הפך לשגרה. שגרה שאהבתי.
אמא סיפרה למשה שביום שני חגגתי את יום הולדתי ה – 10. הוא איחל לי מזל טוב וחייך, אמרתי תודה ושמחתי שאמא סיפרה לו, ועלינו במדרגות.
ביום למחרת כאשר אמרתי שלום למשה, הוא אמר לי "יש לי מתנה בשבילך".
– "מה זה??" שאלתי
הוא הוציא מתיק העור שלו פסל קטן לבן מגבס בצורת פיל. התרגשתי, אמרתי תודה וחיבקתי אותו.
את הפיל, תליתי בחדר מעל המחשב.
***
עברה לה עוד שנה ואני כבר הייתי ילדה גדולה, ולא רציתי לעצור ליד הזקן כל יום ולומר שלום, ומדי פעם הייתי עוברת מאחורי הספסל ועולה מהר מהר הביתה. מרגישה בושה בעצמי. כועסת על עצמי. וחוזרת על כך ביום המחרת.
***
ביום הולדתי ה – 11 פסל הפיל נפל והתנפץ למיליון רסיסים על הבלטות הישנות.
הרגשתי עצב. חבל היה לי על הפיל. טוב נו, מה אפשר לעשות?
טאטאתי את השברים וזרקתי לפח במטבח.
מספר ימים אחר כך, אחותי וחברה שלה באו ללוות אותי מבית הספר. לא הבנתי למה, הייתי ילדה גדולה, בכיתה ה', לא צריכה ליווי. אבל לא אמרתי כלום.
בערב כשאמי חזרה מהעבודה היא הושיבה אותי במטבח.
"את יודעת למה לקחו אותך היום מבית הספר?"
לא ידעתי.
"אני לא רציתי שתראי את מודעת האבל שתלויה על הגדר של ויצו.
אני מצטערת . ראיתי הבוקר וביקשתי מהן ללוות אותך כדי לספר לך עכשיו בערב."
שתקתי. לא בכיתי. לא ידעתי מה להרגיש.
***
יום למחרת בדרכי הביתה מבית הספר עברתי ליד ויצו וראיתי את מודעת האבל. "אבינו, אחינו, סבינו, דודנו משה."
התיישבתי על הספסל שלראשונה זה שנים היה פנוי וכעת היה מקולף אפילו יותר.
הרגשתי שמישהו תופס אותי בידו הימנית חזק חזק בבטן ומכווץ אותה, ובידו השמאלית חונק אותי. הדמעות הקרירות זלגו על לחיי הרותחות והתגעגעתי. התחרטתי על הימים שפספסתי. על ההתעלמות שלי. כאב לי על הידיד הראשון שהכרתי בסוקולוב.
***
מאז כבר גדלתי ועברתי דירה מספר פעמים, ועדיין, אני יושבת כאן ומטפטפת דמעות על המקלדת. ונפרדת לי ממשה.
להתראות.
***
תגובות (1)
כתוב מצויין. מזדהה עם תחושת הפיספוס שלא דיברת מספיק עם זקן שמת.