דממה
״מברג מקודקוד מברג מקודקוד״
״המשך קודקוד״
״הותקלנו! אני אומר שנית! הותקלנו! עד כה אני מזהה כ5 פרחים״
דן היה שם בשטח האויב המקולל הזה.
ואני יושבת שם, מאזינה, מדווחת לכל הגורמים, ממשיכה לעשות כל מה שאני יכולה.
לרגע לא חושבת על זה שהאור שלי בשנה האחרונה נמצא שם, אולי מדמם, אולי מטפל בחייליו, אולי בכלל והנורא מכל קרה?
ואז הכל נגמר.
שלושה הרוגים וארבעה עשר פצועים.
אני שומעת את המספרים ופתאום נשברת.
הם הופתעו מכמה חזק דפקתי את ידי על השולחן ומעוצמת הצעקה שלי.
אבל לא יכולתי לצאת, הייתי חייבת להיות שם כשנקבל את השמות.
והתסריטים החלו לרוץ במוחי המעוות, אם אני צריכה לכתוב הספד? ואולי איך אני עכשיו מעבירה את עצמי ליד המיטה שלו בבית חולים? או שרק אצטרך לתמוך בו נפשית בעקבות הטראומה?
ואז הטלפון האדום צלצל.
מש״קית הנפגעים שבדרכה לסורוקה מקריאה מי נהרג, את הפצועים ורמת פציעתם.
הרי רק לפני שבוע שמתי על ההוא שנהרג צבעי מלחמה לפני שיצאו לקרב, והרי היה לי ולאחד מהפצועים מסורת של פקל קפה בכל שבת שסגרנו ביחד, ופצוע אחר כל פעם שהיה רואה אותי היה אומר ״אם לא היית עם המפקד כבר מזמן היית שלי״ ועכשיו מה? אני פשוט לא אראה אותם? ומה עם החברים למחלקה? ודנדי! דנדי המפקד שלהם, מה הוא מרגיש? איך אני לא איתו?
בראשי הלך בלאגן שלם, אבל בחוץ דממה.
את הדממה הזאת אני לא אשכח לעולם.
תגובות (0)