דממה

אני ישבתי שם,על אותו ספסל חבוט וקטן…הייתה דממה,יכולתי להתרכז במחשבות שלי עליו ואיך שאחותי הגדולה תמיד צועקת אליי:"הוא לא יחזור!" הוא היה הגיבור שלי…שרציתי לשיר הוציא גיטרה שרציתי לבכות הציע לי ממחטה שצחקתי הוא התצרף אליי..תמיד שמחנו לראות אחת את השניה..
רק אם הוא לא היה יוצא לשם,למלחמה..זה היה יכול להיות עד היום אבל הוא לא חזר..הוא הבטיח לי..אבל לא קיים..חשבתי שהוא היה איתי לנצח,הוא אמר שהוא יחזור נלך להצגה..אבל אף פעם לא הלכנו..
חשבתי שהוא אבן צור,והוא חסין מכול…אבל הפעם האחרונה שראיתי אותו הייתה שהוא יצא מהדלת הרים אותי נישק אותי במצח ואמר:"אני יחזור בשבילך"..בהתחלה חשבתי שהוא לא חזר כי לא הייתי מספיק חשובה בשבילו…אבל אמא אמרה לי שזה ממש לא נכון וזה מה שהגורל האכזר קבע לו..
אני זוכרת שמוטי,החבר הכי טוב שלו,דפק על הדלת בהתחלה חשבתי שהוא בא לקחת אותי אל אחי הגדול אבל ראיתי שהוא בכה מאוד והיה עצוב,הוא אמר לי לקרוא לאמא,אמא באה ואמרה לי לעלות לחדר שלי,הצמדתי את האזן לדלת ולאחר כמה דקות שמעתי את אימי ואחותי פורצות בבכי מר..אאמא עלתה אליי לחדר וסיפרה לי שרוני,אחי הגדול…מת באותו רגע סררה דממה ואז אני ואימי פרצנו בבכי מר ואחותי התצרפה אלינו..מאותו יום בבית שלנו,רוב הזמן סוררת…..דממה.