דם… כל כך הרבה דם.

אלקטרז. שנת 1960. אני כאן כבר בערך שלושה חודשים.
למה?
כי רצחתי את אחותי. לפחות ככה אומרים לי. אני בעצמי לא זוכר כלום ממה שקרה. אני זוכר… אני לא זוכר. היה שם דם. כל כך הרבה דם. גם אחותי הייתה שם בתוך כל הדם הזה, וגם אני הייתי מכוסה בו.
ישבתי מול דוקטור אהרונסון בחדר שכונה "חדר שיחות". המנהל של בית הכלא אלקטרז האמין בלב שלם, וכניראה גם בעיוורון מוחלט, שיצליח לשנות אותנו עד שתקופת המאסר שלנו תגיעה לקיצה, ולכן היה על אסירים מסויימים לשבת ולדון עם הפסיכולוגית החביבה מפעם לפעם. בגלל שדוקטור אהרונסון היא אישה עסוקה, לא לכל האסירים ניתנה הזכות או העונש לשוחח עמה, אלא רק לאסירים שהיא בחרה בעצמה לפי קריטריונים מסויימים. מסיבה כלשהי, היא התעניינה בי יותר מבשאר "המטופלים" שלה.
"אז איך אתה מרגיש, מר טאנר?" היא שאלה וחייכה אליי.
דוקטור אהרונסון הייתה אישה חביבה בשנות השלושים המוקדמות לחייה. נהנתי מהשיחות איתה כמעט באותה מידה ששנאתי אותן. היא הייתה אנושית כלפיי. מחייכת, מתעניינת במצב רוחי, במהלך יומי למרות שהיה קבוע. היא תמיד הייתה מביטה בי בעיניה הכחולות במבט חודר, וכל כך בלתי נסבל. הלבוש הפורמאלי שלה גרם לי להרגיש נחות לעומתה, כשאני לובש את מדי האסירים. השיער הג'ינג'י שלה הזכיר לי את השיער של לידיה, שלעולם לא אראה שוב. והחיוך החברותי שלה היה כל כך מקסים…
"למה את כל כך מתעקשת לקרוא לי מר טאנר?" השבתי בשאלה.
"זה השם שלך, לא כך?"
"לא ממש."
"למה הכוונה?"
נאנחתי.
"זה היה השם שלי בעבר. מארקוס וינסנט טאנר, או פשוט מארק טאנר. אבל זה כבר הסטוריה. היום השם שלי הוא שתיים אפס שתיים שבע." אמרתי. "ככה כל מי שאנושי במקום הזה קורא לי. כולם חוץ ממך, דוקטור."
"למה אתה מתכוון?" היא שאלה בנועם.
"רוצחים, שודדי בנקים, עוד רוצחים. כלום לא אנושיים." אמרתי.
"ואתה, מר טאנר? אתה אנושי?" היא שאלה.
"לא. אם אני עשיתי את זה ללידיה, אני האחרון על פני כדור הארץ שאפשר לקרוא לו אנושי."
לפתע התמונה ההיא צפה בזיכרוני. לידיה שכבה על הריצפה במטבח על בטנה, פניה מופנות ממני. היה שם דם. כל כך הרבה דם. הוא נספג בשמלה הכחולה שלה, בשיער שלה. גם אני הייתי מכוסה בדם, וכאב עז פקד את ראשי. כשהבטתי בידי, המכוסות בדמה של לידיה, ולאחר מכן ראיתי את הסכין השמוטה ליד אחת מרגליה, לא יכולתי לעצור את עצמי מלחשוב. מחשבה כל כך איומה, כל כך מפחידה, אני עשיתי את זה?
אני רוצה להאמין שלא.
"מה אתה זוכר מאותו יום?" היא שאלה ושילבה את כפות ידיה על השולחן למולי.
אני זוכר… אני לא זוכר.
"כלום. רגע אחד אני ישבתי על הספה בבית שלה, שתיתי קפה ודיברתי איתה על בעלה, ורגע אחרי זה אני קמתי מהרצפה מכוסה בדם. ולידיה…" לא יכולתי להמשיך.
"זה בסדר, מר טאנר, אתה לא חייב לתאר לי הכל." היא אמרה והעזה להניח את ידה על שלי.
חשבתי לעצמי, האם כשאני ולידיה נפגש בעולם הבא, היא תסלח לי על מה שעשיתי? היא תוכל לקורא לי אח פעם נוספת? היא תרשה לי לחבק אותה? תקשיב לי מתנצל? ההתנצלות תספיק?
אני חושב שלא.
"מר טאנר, אתה רצחת את אחותך, גברת מק'אוסטין?" היא שאלה.
השאלה הכתה בי כברק. גל הלם הציף אותי והרגשתי שליבי עומד דום. יכול להיות שגם ריאותיי בגדו בי לכמה רגעים. בכל שיחה שלנו היא הייתה שואלת זאת בעקיפין, אך היא מעולם לא תקפה אותי כך באופן ישיר.
"אני לא חושב. אני לא חושב שהייתי מסוגל לזה. אבל אני לא זוכר כלום. וכולם בטוחים שזה אני. כולם. אפילו ריצ'רד." אמרתי.
"דעתו של מר מק'אוסטין לא משנה את המצב הנוכחי." היא אמרה ונשענה לאחור. " לומר לך את האמת, מר טאנר, אני לא חושבת שאתה רצחת את אחותך. יש לי תיאוריה, אבל אני עדיין עובדת על ההוכחות."
"למה את חושבת שזה לא אני?"
"אתה מסתכל לי בעיניים."
אני הופתעתי כל כך, ולא הופתעתי כלל באותו הזמן. איחלתי לה בהצלחה עם זה, ושני סוהרים הובילו אותי חזרה לתא שלי. מאז, הכל נהיה שונה. בצורה כלשהי, שגוי.
21 למרץ 1963, אלקטרז נסגר בשל עלויות אחזקה גבוהות. כל האסירים, ואני בינייהם, הועברו לבתי כלא אחרים ברחבי קליפורניה. דוקטור אהרונסון התעקשה, וקיבלה אישור להמשיך את הפגישות איתי גם שם.
"כבר הספקת להתאקלם כאן?" שאלה.
"כן. חודש זה המון הזמן. לפעמים זה ניראה כאילו הזמן לא עובר בכלל." השבתי לה.
14 למאי 1964, דוקטור אהרונסון הצליחה להוכיח את היותי חף מפשע. האשם האמיתי היה ריצ'רד מק'אוסטין. בעלה של לידיה.
"איך הוא עשה את זה?"
"הוא התגנב מאחוריך, חבט בראש שלך ואתה איבדת את ההכרה. לאחר מכן הוא דקר את אחותך, וברח." היא השיבה.
שוחררתי באותו היום וחזרתי לסן פרנסיסקו כאדם אחר. שמי היה מטוהר. כבר לא הייתי מספר.
את רואה לידיה? זה לא אני!
18 ליוני 1964, החלטתי שאני לא מסוגל להישאר עוד במקום הזה. החלטתי לעזוב את סן פרנסיסקו. פגשתי את דוקטור אהרונסון ברחוב, וניהלנו שיחה. אחריה הלכנו אל ביתה, והעברנו את הלילה יחד. רק אני והיא. למחרת עזבתי ללוס אנג'לס.
27 באוגוסט 1964, דוקטור דטה אהרונסון נמצאה מתה בדירתה. עבדתי כפתולוג במשטרת לוס אנג'לס, ויצא לי להעיף מבט בתמונות מזירת הרצח. היה שם דם. כל כך הרבה דם.
אני זוכר… אני לא זוכר.