דירה קוראת לגנב

הם גרו בקומה שנייה על עמודים בבית משותף. דירה 5, משפחת כהן. משפחה נורמטיבית. אבא, אמא ושתי בנות צעירות. לא עניים מרודים אך רחוקים מאד מהעשירון העליון, זה המזכה בתואר – עשירים..

האמא אחות בבית חולים, האבא פקיד שומה ברשות המיסים. הכנסה ממוצעת של שכירים בדרג זוטר במיגזר הציבורי.

המשפחות האחרות שאיכלסו את הבית לא היו שונות בהרבה. כמה זוגות צעירים שזה לא מכבר נישאו, כמה עם ילד אחד ואחת עם שלשה. כולן רכשו את דירותיהן בכספי חסכונות שצברו בדוחק רב, מעט עזרה מההורים ובעיקר – משכנתא נושאת ריבית עושקת כהילכות הימים ההם.

הבית, בפאתי עיר לווין צפונית לתל-אביב, היה מבנה חסר יומרה עיצובית, נעדר כל סממן של יוקרה, בסיגנון שנות השבעים של המאה הקודמת. חזותו פשוטה, לא מנקרת עיניים. שלש קומות מגורים – שלש דירות בקומה. ללא מרתף, ללא מעלית, ללא חנייה תת-קרקעית, ללא חדר כושר, ללא לובי מפואר וללא שומר 24/7.
כמו שבנו בימים ההם…

הדירות היו צנועות בגודלן. תכולתן בסיסית כצרות לבם וקפוצת ידם של קבלני התקופה. על הגג לא התנשא לתיפארת פנטהאוז מרווח. רק דודי שמש דפונים לקונסטרוקציות חלודות, ואנטנות טלויזיה מגושמות של טרום עידן הכבלים. נוף לא מלבב במיוחד גם לבעלי הכנף החגים מעל.

המירפסות היו כמוסות בחלל הפנימי של הבניין וכאילו בושו בעליבותן נחבאו מאחורי תריסולי פלסטיק אפרוריים ומכוערים עד זרא. הגינה בחזית לא היתה מטופחת. התשתית הסביבתית לא היתה מפותחת. ובכלל, על השכונה כולה לא זהרה הילה של שפע, ולא קרנה ממנה אדווה של אמידות.

לכן תמוה על מה ולמה דווקא הבית הזה הואר באלומות זרקוריהם של ליסטים ופורעי חוק. מדוע זכו דייריו לארח שלא מרצונם, מיני אושפיזין לא קרואים.

אלה פקדו את הבנין בשעות היום, כשהדירות היו ריקות מאדם – המבוגרים בעבודה והילדים במוסדות החינוך, או באישון לילה, עת שבני הבית נמו שנת ישרים.

הם פישפשו בארונות, השליכו לריצפה חולצות ופרטי לבוש אחרים שהיו מקופלים בקפידה על המדפים, שלפו מגירות ופיזרו את תכולתן לכל עבר.

למותר לציין שהם לא טרחו לסדר אחריהם אחרי שמצאו את מבוקשם – בין אם כמה שטרות שהוסתרו בין הבגדים ובין אם תכשיטים שהוטמנו בתוך גרביים.

גם לא, כפי שקרה במרבית המקרים, כשהעלו חרס בכפם. או אז הרשעים שבהם שיחררו את ניצרת אלימותם וכילו את חרון אפם וזעם אכזבתם ברהיטים – חתכו ריפודי ספות וכורסאות, ביתקו מיזרונים וגזרו סדינים. בקצרה – לא השאירו בד על בד.

הם לא פסחו על אף חדר. אפילו לא על המיטבח.
הרעבים שבהם בלעו עד תום תבשיל שמצאו במקרר או הכינו לעצמם סעודה חפוזה ממה שמצאו במזווה, הגרגרנים שביניהם מלאו כרסם בחטיפים, ממתקים, ואם לא עמדו בפיתוי, בפרוסה מכובדת שנבצעה ביד גסה מעוגה מאפה ידיה של בעלת הבית (שהרי בימים ההם נדירים היו הגברים הבקיאים ברזי הקולינריה על כל ענפיה), ושוחרי הבריאות שבהם הסתפקו בלקט מסלסלת הפירות שעל השולחן.
למותר לציין כי לא היה ולו מקרה אחד בו טרחו לשטוף אחריהם את כלי האוכל בהם השתמשו או להשליך לפח האשפה את שיירי המזון שהותירו.

גם על דירה 5 הם לא דילגו. הם פרצו בקלילות את דלת הכניסה המקורית באמצעות מפתח מאולתר. דלתות פלדה מחוסמת מרובות בריחים, היו אי אז בימים, נחלתם של בעלי ממון בלבד.
הם יצאו בשלל לא רע – ענק פנינים של גברת כהן וטבעת זהב ומצלמת ניקון איכותית של בעלה. הפורצים היו כנראה שבעי רצון מתפוקת יומם או, אף שהסבירות לכך קלושה, הוצפו בנחשול פתאומי של רגשי אשמה או חמלה. תהא הסיבה אשר תהא, הם לא השחיתו רכוש והשאירו את הדירה במצב נאות. אך בלי שהיו מודעים לכך – לא את מר כהן ורעייתו.
בני הזוג הנחמס רתחו, זעמו, האשימו את כל העולם ואישתו והטיחו קיתונות של רותחין על השוטרים חסרי האונים אשר הוזעקו למקום הפשע וכל שהואילו לעשות היה למלא טופס תלונה רשמי ותו לא.

בעודם מלקקים את פצעיהם ואבלים על אובדן החפצים השדודים, מיהר מר כהן ופדה את כספי קרן ההשתלמות שלו, פרי עמל של שש שנים, והזמין פלדלת בעלת מנגנון נעילה חסין פיצוח.

במהלך חמש השנים הבאות, נגנבו שלש מכוניות, לרבות מיני-מינור כחולה של ידיד אחד הדיירים שקפץ לביקור כשר למהדרין, ונפרצו חמש דירות, לרבות זו של מארח הידיד. אגב, שרידי המיני-מינור המוזכרת לעיל נימצאו אחרי כמה חודשים בערימת גרוטאות בטייבה וכמה מאיבריה ואביזריה, לרבות הגה, צמיגים ומנוע אורגינאלי – בשוק החלפים המקומי.

כל אותו הזמן, נהנתה משפחת כהן מעדנה ומתחושת הביטחון שסיפקה הפלדלת. הם הרעיפו מילות נחמה ועידוד על שכנים הנפגעים אך כדרכן של בריות, במצולות לבם פעמה סימפונית צלילים עליזים, בטוי לא נשלט של שמחה לאיד.

…… עד שחוו פריצה נוספת.

הפעם הזו החדירה לדירה 5 היתה דרך המרפסת. התריסול נכנע בקלות למיומנות המוטורית עתירת הנסיון של הגנב הנועז שהצליח לטפס למרומי הקומה השלישית בחשכת האשמורת התיכונה של הלילה. דרכו לצמרת הקיר החשוף לוטה בערפל עד עצם היום הזה. יש הגורסים שנעזר בסולם חבלים, יש הסוברים שהשתמש בחבל בעל קרס מתכתי שנזרק ונעגן במעקה הברזל של המרפסת, ויש המצדדים דווקא במשת"פ ממוכן – סייען בעל מנוף הרמה.

ברם על עובדה אחת היתה תמימות דעים – זה שהפורץ זירזף על בני המשפחה הרדומים סם עירפול כלשהו.
משום כך התעוררו עם צריבה בעיניים ותחושת כבדות, טישטוש ובילבול חושים. משום כך הבחינו בסימני הפריצה רק שעתיים מאוחר יותר, משהתפוגגו התסמינים והם שבו, מי יותר ומי פחות, לאיתנם.

לתדהמתם ועוגמת נפשם גילו כי כל מלאי המזומנים שאגרו בזיעת אפיים למימון חופשה משפחתית בארצות-הברית לרגל ה"בת-מיצווה" של נועה, הבת הצעירה, נעלם כלא היה. נמוג והתנדף. הסליק הסודי – צנצנת זכוכית אטומה שהכילה בעברה רוטב עגבניות לפסטה תוצרת Pronto-fresco – יבוא אישי של הזוג כהן מנסיעת ירח הדבש שלהם לאיטליה, כשני עשורים קודם לכן, נמצאה על משטח השיש במיטבח כשהיא מכילה רק אויר חסר ערך כספי. כלומר, ריקה לחלוטין. מעשרת אלפי הדולר שהיו בה, הגנב לא השאיר ולו שטר אחד לרפואה.

הגנב איתר את הצנצנת ללא קושי למרות שהיתה ממוקמת על המדף הכי גבוה בקלפה (ארונית תלויה) מעל הכיור והוסתרה מאחורי ספרי בישול שהעלו אבק של שנים מאז נפתחו לאחרונה.
למותר לציין שהוא לא טרח לנגב את האבק מעל הספרים או להחזיר את הצנצנת הריקה למקומה המקורי.

התיסכול היה גדול מנשוא. היגון היה קודר וממושך. מר כהן נזקק להלוואה מהבנק כדי להתקין בדירה מערכת אזעקה מתוחכמת, הכוללת שני תריסרי חיישנים מגנטיים וגלאי נפח. הוא לא התפשר על טיב ומחיר ובחר במודל החדשני, המשוכלל והיקר ביותר.

על החופשה המתוכננת באמריקה נאלצו כמובן לוותר. בלית ברירה המירו אותה בארוחת ערב צנועה במסעדת גורמה, שאפילו היא חרגה ממסגרת התקציב החודשי.

חלפו להם עוד כמה אביבים. דירות החליפו בעלים. דירות עברו שיפוצים. והגנבים המשיכו לבזוז דירות. למרבה המזל לא את דירה 5, מעונם הניצחי של הכהנים.

משפחת כהן התאוששה בהדרגה ואירועי הפריצות הלכו ושכחו.

מר כהן מונה למנהל מחלקת הגבייה, גברת כהן קודמה לאחות ראשית, והבנות גדלו והפכו לעלמות צעירות.
הנערות אולי איבדו את בתוליהן אבל לבטח לא את תמימות ילדותן. אולי סתם לא ניחנו בתבונה יתרה ולא השכילו לרכוש חוכמת חיים.

זאת למה? ודאי תחשדו שאיני בר סמכא לקבוע באופן כה נחרץ. "מי שמך לפוסק בעינייני חוכמה?" תשאלו בהתרסה. אז שיפטו נא בעצמכם….

היה זה יום בהיר וצח. ההורים עדיין בעבודה. נועה ואחותה הבכורה שכבר היו תלמידות תיכון, קצו בהכנת השיעורים והחליטו לצאת למפגש חברתי אי שם ברחבי העיר. מן הסתם גם נואשו להמתין לבואם של הסבתא והסבא שהיו אמורים לבקר את בתן, גברת כהן, ואת נכדותיהן.

מאיפה אני יודע זאת? מהפתק שהתנוסס לראווה על הפלדלת של דירה 5 .

על הפתק, דף נייר לבן שהוצמד לדלת בסלוטייפ, נרשם באותיות של קידוש לבנה, בכתב יד ענוג ומסולסל, כדלקמן:
לסבתא וסבא שלום
אנחנו לא בבית
המפתח מתחת לשטיח
הקוד של האזעקה הוא 3721