דימונה – תל אביב [פרק 5, מתוך רומן סוציו-פוליטי שאני עומד להוציא לאור]

'אולי בעצם כל ה"עשו לנו ודפקו אותנו" היו רק מטרייה גדולה שסככה עלינו מפני האחריות למצבנו.' הוא חושב.
פתאום בקפה של קובי, ננעץ במטרייה ברד דוקרני של מחשבות והיא נעשית חורים חורים. שוב חוזר אליו המבט הבוער שבו נפרד ממנו אביו. עכשיו נדמה לו שלא רק זעם היה במבטו, אלא גם כאב עצום. אולי "דור מדבר" היה המטרייה של אביו. אולי גם אביו הבחין בכך שהמטרייה שלו מחוררת. הרי שמעון שהתחיל איתו ביחד מאותו מקום, היה אף הוא בן לדור המדבר. אבל שמעון גם חצה את הירדן, כבש, התנחל ויצר תשתית לדור הבא.
'הכל עניין של אחריות' הוא חושב 'האחד פותח מטרייה להגן על עצמו מפני האחריות, ואילו האחר מוכן להירטב ולהידקר בקוצי הברד ולבוסס בבוץ, אבל סופו שהוא נחלץ והולך קדימה'.

בכל יום שואה השתדלו הוריו לבקר את שמעון ויולנדה, אשר היו שניהם ניצולים שאיבדו את משפחותיהם בשואה. באחד מימי השואה, חוזרת אל דוד עוד תמונה רחוקה כאילו שהוא משוטט בתוך דפי אלבום, הייתה אמו חולה ולבקשת אביו הוא הצטרף אליו לביקור אצל שמעון ויולנדה בבאר שבע, וביחד הם הלכו להרצאה שהתקיימה במתנ"ס.
בין יתר הנושאים שעליהם דיבר, אמר המרצה כי ההצלה הכי גדולה של יהדות אירופה הייתה בזכות ההגירה לאמריקה. הוא סיפר שבתוך שישים שנה, בתקופה שקדמה לשואה, היגרו מאירופה לאמריקה כשנים וחצי מיליון יהודים. אילו נשארו באירופה, הוא הסביר, היו מרביתם מובלים אל מחנות ההשמדה.
לדבריו, ההגירה הזו התחוללה למרות שהיהודים המהגרים שבאו בעיקר ממזרח אירופה, היו עניים מרודים, חסרי מקצוע ושפה ולמרות שדתם, מנהגיהם ולבושם היו שונים לגמרי מאלו שהיו נהוגים באמריקה.
זכור לדוד עד כמה התפעל אותו מרצה מכך שבתוך שלושה דורות בלבד הפכו המהגרים היהודים הזרים כל כך וחסרי הכל, למיעוט הכי משכיל ועשיר באמריקה.
"תמיד תזכרו" הרים המרצה את קולו בסיום הרצאתו, כמי שמבקש לטעת בשומעיו מוסר השכל חשוב: "פחות חשוב מאיפה האדם מתחיל והרבה יותר חשוב אם הוא מתמיד במאבק להיחלץ ממצבו ולהתקדם לאיטו מן המאסף אל ראש הטור."
ודוד זוכר… אם כי עד עתה לא העלה בדעתו שהדברים אמורים היו גם בו ובמשפחתו. עכשיו הוא מהרהר בכך שגם כאן בארץ כבר עברו שלושה דורות מאז שהם עצמם הגיעו, ועדיין הם נשרכים מאחור חמושים במטריות.
'עם מטריות לא כובשים ארץ' צצה לה מעין תוכחה שמובילה לשטף חדש של מחשבות:
'הזכות לעלות אל הארץ הרי לא הבטיחה לנו את כיבוש הארץ. היא רק פתחה בפנינו את השערים… אפשר להיכנס לארץ חדשה ולהישאר אורחים… לכבוש זה להפוך לאדוני הארץ… שום חוק שבות ושום דבר שאחרים היו עושים למעננו לא יכול היה להפוך אותנו לאדוני הארץ.'

… 'אולי זו בכל זאת שאלה של מנטליות', הוא חושב ומתפלא על עצמו עד היכן מרחיקות מחשבותיו.
המושג הזה "מנטליות" הוא מושג שנוא שמייצג בהקשרים שונים התנשאות והשפלה. אנשים הכו זה את זה בגלל שימוש לא זהיר במילה הזו. אבל כעת הוא חש שהכל נפרץ והכל מותר. המושגים שליוו אותו כל חייו עם סימני קריאה, מתערערים פתאום.
'אולי "מנטליות" קשורה בידיעה רבה מידי וספקות מעטים מידי' הוא מעלה פרשנות משלו למושג הזה. 'אולי הבעיה כל השנים הייתה נעוצה במה ש"ידענו" ובמה שסיפרנו לעצמנו על עצמנו. אולי הבעיה הייתה בכך שגם אלו ש"אהבו אותנו וכיבדו אותנו" סיפרו לנו את הסיפורים שאנחנו סיפרנו לעצמנו, כדי לעודד וכדי שחלילה לא ניפגע. אולי ככה הם קצת חיזקו אותנו, אך בה בעת גם מאוד החלישו אותנו. באו עם התשובות שרצינו לשמוע במקום עם השאלות הכואבות'.
'במקום להתמודד ולטפל בבעיות שלנו לקחנו משככי כאבים וכדורי הרדמה' הוא מסכם את המחשבות שלו.

'אבל איך זה' הוא שואל בזעקה שאיש מסביבו אינו שומע 'איך זה שלא קם מתוכנו אף מנהיג אחד, שיהיה מוכן לוותר על משככי הכאבים ויבקש להתמודד עם הכאב ?'.