דימונה -תל אביב [פרק 4 מתוך רומן סוציו-פוליטי שאני עומד להוציא לאור]
'תמיד ריחפה מעלינו מוסכמה שדפקו אותנו' מכה בו מחשבה חדשה 'שלקחו, ריססו, הובילו ושיכנו. שנישלו אותנו מהשמות, מהמסורת, מהתרבות ומהגיבורים שלנו. אפילו את השפה שלנו נידו.'
יום אחד, בהיותו בכיתה ג', כאשר הבניין שלהם נגע עדיין במדבר, הראה לו השכן אביטן שני כדורי-שיח קוצני שהתגלגלו ברוח בזה אחר זה, כאילו שיחקו ביניהם בתופסת. אביטן רכן לצדו של דוד, חיבק אותו בכתפיו, והצביע על השיחים. "אנחנו" הוא אמר לילד מתוך התכוונות רבה "כמו הקונכייה ההודית הזאת. חסרי משקל וכיוון ונישאים עם כל רוח קלה".
היה בדברים מסתורין שדוד הילד לא ידע לפענח, והוא חש כאילו נמסר לו סוד למשמרת. היה בדברים גם משהו שנגע בדמיון של הילד ואולי בבלי דעת חיבר את המדבר והים. מכאן ואילך היה דוד תר בעיניו אחר אותם כדורי שיח ובכל הזדמנות נחפז להצביע עליהם והיה מכריז בקולי קולות: "קונכייה הודית… קונכייה הודית". יום אחד שמעה אותו מורתו שושי, ותיקנה: "לא קונכייה דוד… קוכיה, קוכיה הודית". "מה זה קוכיה ?" שאל אותה דוד באכזבה, והיא השיבה שאיננה יודעת ואחרי הרהור נוסף, בניסיון לרצות את דמיונו, היא אמרה: "אולי זה שמה של איזו ציפור הודית יפה". למיטב זכרונו, דוד הילד לא כל כך השתכנע בעניין אותה ציפור ובכל מקרה, שום ציפור לא הייתה יכולה להשתוות לקונכייה שלו.
'יותר מ 50 שנה שמורים איתי הדברים' הוא מהרהר ומחייך לעצמו בפעם השנייה בבוקר זה.
תגובות (0)