דימונה – תל אביב [פרק ראשון וקצר מהספר שלי, לפני הוצאתו לאור]

1.

ב – 17 למרץ 2015 ב-5.47 זרחה השמש על דימונה. בשעה זו התחילו ציוצי דרורים בשיחים ובין ענפי האשלים. יום צהוב נוסף עמד בפתח המדבר והחל מעיר את העיירה משנתה. שועל חולות תועה עשה דרכו מחגורת השיכונים והלאה לכיוון וואדי אפעה או נחל חימר. היה זה האירוע החריג היחיד באותו הבוקר.
בקומה שלישית בבלוק מספר 17 נצבע התריס בפסים עדינים של אור חיוור. פסי האור מנסרים את החושך בחדר השינה ומתדפקים על שנתו של דוד. חום הלילה מפוזר בגופו, וגופה הקרוב של דינה מוסיף חום משלו ורכות. ריח השינה שלה נעים לדוד והוא עוצם מחדש את עיניו שנפקחו, ומתמסר. 'לפינוק אין גיל' הוא מהרהר ואוסף אותה אליו.
בטרם ייצא ממיטתו הוא נושק לדינה על לחיה. מתוך התנומה שעוד נותרה בה היא שולחת המהום קל, מעין אישור, איתו הוא קם בשקט לקדם את יומו.
שתי פרוסות דקות מעוגת הלימון של דינה מלוות את קפה הבוקר שלו. אחר כך יוצא דוד מן הבית, ויורד לאיטו במדרגות בדרכו אל הקלפי. בנעוריו הרבה לאחר, אך ככל שחלפו השנים אימץ לעצמו את ההרגל להקדים. "כמה דקות לקלפי, כמה דקות בחזרה, וביניהן פתק קטן" הוא מפזם לעצמו מנגינה מאולתרת. אולי אחר כך יפתיע את דינה ויחד הם ייסעו למרכז הקניות בבאר שבע. יקדימו את קניות הפסח שהיא כל כך אוהבת. אולי גם ישלבו ארוחת צהריים באחת המסעדות. יום אביב נאה יום הבחירות הזה. כשיסיימו ודאי תרצה דינה לקפוץ לבקר את אחד מילדיהם וליהנות גם ממפגש עם הנכדים.

הוריו, הוא נזכר, תמיד הצביעו עבור בן גוריון שהוא קרוי על שמו – דוד. בשבילם, הוא היה חצי משיח.
בזמנו, סוחבות אותו מחשבותיו, יכולים היו הוריו לבחור בין דימונה לבין חצור הגלילית. באותה עת, שמע עמרם אביו על תעשיית מכרות הנחושת, הפוספט והאשלג שמתפתחת בנגב והרעיון להיות "כורה יהודי" מצא חן בעיניו. הוא דמיין את עצמו עם קסדה ופנס בראשה ומקוש חגור למותניו, לצידם של גברים חזקים ושחומים, הנוסעים על גבי קרוניות ונבלעים בבטן האדמה. יכול היה לעצום עיניים ולשמוע את חריקת הקרוניות על גבי הפסים, את טרטורם של מקדחים רבי עוצמה המכים בסלע ואת הדי הפיצוצים. דמיין ארובות גבוהות נושאות שובלים אפורים אל השמיים. מסועים, מגרסות ומשאיות גדולות, הוסיפו נופך למראות ולקולות שהשתלטו עליו. התמונה ה "לא יהודית" הזאת שבתה אותו, וליבתה את קריאתו של בן גוריון לבוא ולהעיר את הנגב משנתו.
"קדימה לדימונה !" הודיע אביו למשפחתו, "מה שטוב לבן גוריון טוב גם בשביל עמרם !"

'עם רב יצא מאבא ואימא' הוא מהרהר, 'בלוק שלם היינו יכולים למלא עם השבט שלנו'.
ארבע שנים ראשונות התגוררו בצריף ואחר כך עברו אל השיכון. מרחוק הוא יכול להבחין בחלונות דירתם הקטנטונת של הוריו אשר בה גדל. 'שם התחילו אבא ואימא ושם הם סיימו' הוא חושב כשמבטו מלטף מרחוק את אותו בניין ישן. 'בעצם', הוא מהרהר, 'גם דינה ואני חיים בדירה דומה. קצת יותר גדולה, קצת יותר נוחה ועם מזגנים שמאפשרים לנשום, אבל בסך הכול לא מאוד שונה'.
תחושה לא נוחה מתפשטת בתוכו במעגלים הולכים ומתרחבים, כשהוא חושב על כך שלמעשה דימונה כולה נשארה תקועה מאחור.
'מעטים אצלנו הצליחו ועברו מהשיכונים אל שכונות הווילות, אבל אלו שממש רצו להתקדם עזבו ועלו צפונה. אין עתיד בדימונה. חוץ מיוסי בניון ועוד ארבעה וחצי אחרים שיצאו מכאן, אף אחד לא באמת הצליח פה' הוא מתחשבן עם עירו.

'מבן גוריון עבר השבט שלהם להצביע עבור בגין' הוא נזכר, ולפתע מטרידה אותו השאלה 'מה היה בו בבגין ?'
'אבא היה אומר שהוא אוהב את בגין בגלל שבגין אוהב אותם ובגלל שבגין נותן להם כבוד', צצה התשובה מעצמה.
'מה יצא לדימונה מהאהבה הזו, מהכבוד הזה ?' הוא מציק לעצמו.
אחרי בגין היו במשפחה כאלו שעשו חשבון נפש. הרגישו שהליכוד איתם אבל לא עוזר להם. בדיוק אז הגיעו בתנופה גדולה מרן יוסף עובדיה ואריה דרעי עם מפלגת ש"ס החדשה. הם היו הבטחה גדולה ורבים תמכו בהם. למען האמת הם הרגישו בש"ס כמו בסניף של הליכוד עם דגש מסורתי.
עכשיו הוא חושב ללכת עם כחלון. סניף חדש של הליכוד עם דגש חברתי. אולי סוף כל סוף, יהיה זה הוא שיעשה מעשה.

'מה בעצם אפשר היה לעשות בשבילנו ?' מנקרת בראשו במורד רחוב עקיבא מחשבה תמוהה שאף פעם בעבר לא הטרידה אותו.