דיכאון

היי, דיכאון, מה אתה עושה?
אתה נמצא אי שם בלב,
ורק מחכה להזדמנות הראשונה שלך לקפוץ.
ידיך אגרופים שהולמים בי עם כל נשימה,
רגליך מלאות קוצים שדוקרים אותי עם כול מחשבה.

לא תמיד היית פה, דיכאון שחור ויפה שלי.
אני זוכרת את הימים בהם הקשת הייתה הדבר המופלא ביותר בעולם.
אני מנסה לחשוב מתי הגעת,
איך נכנסת,
ואיפה אני הייתי כשעשית את כול זה.
איך נתתי לך להתפתח ולגדול בבטני, ולהתפשט אל כול גופי.

אני לא מבינה אותך ממש.
אתה נהנה לעשות לי רע.
אני לא יודעת אם זה גורם לך לגדול ולהתחזק,
או שאתה פשוט עשוי רשע טהור ואין לך בעיה להכאיב.
אני יודעת שאתה לא פועל לבד,
ואולי זה לא פייר שכול האשמה מוטלת עליך.
אבל דיכאון מבלבל שלי, אתה התוצאה האיומה של הרגשותיי.

היי, דיכאון, למה את עושה את זה?
האם אי פעם פגעו בך שנהפכת לכזה?
אתה מפחיד אותי, כמו מראה שחורה וגדולה שבולעת אותי.
אתה מפחיד אותי, כי לפעמים אתה טוב בשבילי.
כי לפעמים אתה מספק לי תירוץ לשחרר קיטור ולהיות לבד.

דיכאון, קשה לי לראות את חיי בלעדיך.
ואם זאת אני מייחלת ליום שבו תיעלם.
תעזוב, תשחרר, תצא מגופי.
פשוט תתכווץ כל כך שאפסיק להרגיש בך.
היי, דיכאון, תיעלם.