דיכאון

אתה חוזר הביתה ממסיבה חברתית. לבד. מרשה לעצמך להוריד את העמדת הפנים ולהיות אתה האמיתי. להיות מי שאתה באמת, האיש, האדם, שאתה כבר לא מראה לאף אחד. אפילו לא לאנשים הכי קרובים אליך. למשפחה ולחברים. אתה מעמיד פנים שאתה בסדר. שאתה אפילו מעולה. שאתה נהנה מכל רגע. שיש לך חיים יותר טובים משיכולים להיות. ברגעים הפנויים שלך, כשאתה בטוח שאף אחד לא יכול לראות אותך, אתה חושב על הסוף. למה לא להביא אותו? למה לחכות? חיים שלמים… אתה קורס תחת הזמן. אם מה שעברת היו רק עשרים שנים, איך תוכל לעבור את הארבעים, ואת השישים, ואפילו את השמונים? איך תוכל להמשיך להתקיים? ואם לא תצליח בחיים? אם לא תמצא את הנשמה התאומה שלך? ואם לא תוכל להביא ילדים? ואם תיפרד מהאיש שתאהב, איך הילדים יתמודדו? ואם, ואם ואם, עד אינסוף. אתה כועס על ההורים, שמתרחקים ממך, ולכן מתרחק מהם. אתה מתרחק מהחברים שלך, כי לא נעים לך להיות איתם. אף אחד מהם לא באמת מבין אותך. אתה מכנה אותם פייקרים, אנשים ללא חיים, רדודים, ועוד המון, גרועים יותר, כי אתה חושב שאתה היחיד שבאמת עמוק. אתה ממשיך לחשוב על מוות, אבל יותר מדי מפחד מכדי להרוג את עצמך. אתה חוזר לשאלות "מה אם", אבל הפעם על דברים אחרים. אתה יותר מדי מפחד לפספס. וככה זה נגמר. הכל. אתה מפסיק. מתחיל להתאושש. הולך לפסיכולוג. מדבר עם אנשים. עם חברים, עם המשפחה, חוזר לקשר טוב עם אנשים, וחושב שסיימת את זה. לא יודע שזה מי שאתה. זה מה שאתה. ולא צריך לברוח מזה.