דיי אני מתחננת

אני נשבעת שאני מנסה,
אני ממש מנסה,
לשכוח,
לעבור,
כאילו אתה לא פה,
אבל זה כל כך קשה,
במיוחד איתך.

ברצינות,
כל פעם שאני מדברת עם מישהו השם שלך עומד לי על קצה הלשון במקום של אותו ילד,
אני אומרת את השם שלך לפני שאני שמה לב,
אני עולה בראשי לפני שאני מבינה את זה ואומרת,
כמה זה קשה,
אי אפשר להבין,
הרי לשכוח בן אדן מה הבעיה?
זאת בעיה כל כך גדולה,
שיותר מחצי הבעיות שלי זה בגללך,
יותר מחצי הכעסים שלי זה עלייך,
יותר מחצי העצבים שלי אני מוציאה עלייך,
ולמה?
תסביר לי למה ?!

אתה לא שווה את זה,
אני יודעת,
כולם אומרים,
ורואים,
פגעת בכל כך הרבה,
ועכשיו תורי הגיע,
ועוד שאחרות אמרו והזהירו לא הקשבתי,
ועכשיו נפגעתי חזק כל כך,
לשמור מרחק הייתי צריכה,
וזאת לא עשיתי,
ועכשיו אסבול,
מי יודע כמה זמן.

להפגע,
להשבר,
להתרסק,
לפול,
להתנפץ,
בכל פעם מחדש,
זה קשה זה כואב !

אתה רק פוגע בי כמו שאף פעם לא פגעו בי,
אני כבר לא יודעת איך להוציא את זה ממני,
גופי רועד,
שפתיי רועדות מבכי,
עיניי אדומות מדמעות,
ואתה ממשיך כאילו אין לי רגשות,
אני לא בן אדם,
לא כואב לי,
וכשאני פוגעת בך,
כמה קשה לי,
אני אוכלת את עצמי מבפנים,
אבל לך, לך לא מזיז,
לפגוע לשבור לדקור זה בשגרה.