דורית- דגנית חוזרת הביתה עם קופסא.

אחרי כמה ימים דגנית חזרה הביתה. אבא רץ אליה ואפילו לא הסתכל על מה היה לה ביד, מן קופסת נעליים כזו. הוא שאל אותה: "איך את מרגישה מאמי? את רוצה לשתות משהו? את צריכה לנוח טיפה? מה הרופא אמר?"
"אני מרגישה נורא ואיום, אני לא רוצה לשתות משהו תודה, אני חושבת שאלך לשכב קצת על הספה, והרופא לא אמר משהו חדש. מרוצה?"
דגנית נראתה לי קצת עצבנית, טוב איך אפשר להאשים אותה?
"טוב.. אהה, תרגישי טוב."
לא יכולתי לחכות עם הסבלנות המתפרצת שלי ואמרתי לה: "וואו, וואו, מה זאת הקופסא הזאת?"
"זה הילד שלי."
אני רציתי להקיא.
"מותק? הבאת אותו הביתה?"
"כן. כי אפילו אם הוא מת… הוא חלק מהמשפחה."
"היכן תקברי אותו מתוקה?"
"אני לא קוברת אותו! הוא נשאר איתי!"
"את יודעת שהוא יתחיל להסריח בעוד כמה ימים.."
"לא! אני שומרת אותו!"
"מתוקה שלי, את כרגע בלחץ נפשי עמוק, אבל אין כזו אפשרות להשאיר אותו, ואת תביני את זה עוד מעט."
אני הלכתי לחדר שלי. שקלתי להישאר שם כי זה היה כמו לראות טלוויזיה רק ביותר מ20 מימדים, אבל אז הבנתי שאני לא האחות שעומדת לצד הרופא בבית משוגעים.
שמעתי אותם צועקים: "תקברי אותו!" "לא!" "תקברי אותו!" "לאאאאאאאאא!!!!!!!!!"
אני חושבת שיהיה לי נזק בשמיעה אחרי הוויכוח הזה.
אני חייבת להפסיק להיות סרקסטית במצבים כאלה.
משהו דפק לי על הדלת. אמרתי: "תפתחו." וזה היה אבא. והוא אמר:
"דורית, את יורדת למטה בשביל הלוויה של יצחק?"
"יצחק?"
"זה השם שאני ודגנית רצינו בשביל התינוק."
"אה."
"את לא חייבת לבוא אם את חושבת שזה יהיה קשה מדי בשבילך."
"אני יכולה לראות את זה אבא, אחרי הכל זה חצי תינוק ועוד אחד שלא הכרתי."
אני חייבת להפסיק עם זה!!!
"טוב. בואי איתי."
ירדנו למטה. בגינה נערכה הלוויה של יצחק. היה טיפה יותר מדי מרגש, דגנית בכתה, אבא חיבק אותה, ואחר כך אבא כיסה את הקופסה עם הפרחים הוורודים בחול.