דגל כחול לבן שמתנוסס על אדמה אדומה

על קנבס לבן נמשך מכחול עבה העטוף בצבע כחול עז ומצייר עליו שני פסים כחולים. המכחול נכנס לתוך נקודת הצבע הכחולה ומתמלא מחדש בלחות כחלחלה. משולש ועליו עוד משולש הופכי, המכחול מלטף את הקנבס הלבן שהופך לכחול יותר ויותר עם משיכות המכחול. מחט ארוכה ודקה מלופפת בחוט כחול עז, ננעצת בחלקים הכחולים של הקנבס. הקנבס מאבד את שטיחותו ומקבל צורה, צורה של דגל. הדגל מתנתק מצורותו הדו מימדית והופך לבד עדין ומלטף שעליו הצורה המוכרת שהתנוססה אז על מגני צבא דוד. הבד עוטף את גבי ועוטף אותי ואנחנו הופכים לאחד כשהוא נספג לתוכי. אם הייתי דוקר את אצבעתי במחט הדקה לבטח היה יוצא מגופי הצבעים המוכרים: כחול ולבן ואדום.
שלשלאות של שנאה מנסות לכבול את ידיי המטפלות בגוזל הפצוע השכוב על אם הדרך. השלשלאות כובלות את ידיי ומנסות להיספג אליי, להעביר לי את השנאה הכלואה בהן. השלשאות עוטפות ומכסות ומעלימות את אותו ציוני שנעלם בענן של שנאה וטרור. רקטות בשמי הלילה שמאירות כמו גחליליות עוברות ליד ערמת המתכת שנשארה ממני ומלהיטות אותי. השנאה זולגת ממני מכל חור, ואהבת לרעך כמוך? יידוי אבנים לעברי מעורר את המפלצת ששוכנת בפנים, שניזונה מאותה השנאה.
לוקח את החוק לידיים וכשהעיניים התמימות הופכות לריקות מנשמה הן יכולות לבצע גם רצח. וכשהיידים האלו מונחות על צווארו של השונה ושל הרוצח ושל זה שעד לפני חודש היינו לשכנים הכי טובים, הן פוקחות את העיניים להבנה הפשוטה: שזו לא הדרך, שככה אני בדיוק כמוהה, כמו השנאה.
יונה צחורה וטהורה שחגה מעל לאדמה לוחשת לי את הסוד שפעם ידעתיו, הסוד לדו קיום ולאהבת האחר, והעיניים שהיו אפלות מתבהרות ומתבהרות. הידיים מרפות מהצוואר והראש משחרר את המחשבה על נקמה.
שרירי האהבה דוחקים בשנאה לצאת והמפלצת יוצאת דרך הבטן עד שהיא נשטפת בביוב וכבר לא רואים אותה יותר. הגוף חוזר להיות טהור, לאהוב את הארץ, לאהוב את השכן שלי, לאהוב את המדינה שלי ואת הדגל הכחול-לבן שהוא רק רוצה באהבה.