דברים רעים

אף אחד במשפחה שלי לא מדבר
על דברים רעים שקרו.
זאת אומרת אסונות חיצוניים,
כמו פיגוע או תאונה,
על זה אנחנו מדברים.
אבל ברגע שזה משהו פנימי,
כמו ריה או מוות,
כולם פשוט משתתקים.
אף אחד לא מדבר על זה, וכולם מתנהגים כאילו
הכו לבסדר, כשבעצם,
הכול מתפרק.
אנחנו לא שואלים.
לא מתעניינים.
לעזאזל, אנחנו אפילו לא מסתכלים אחד לשני בעיניים.
ואני גם חלק מהדבר הזה.
אני גם שותקת או מחשה על זה בדיבורים על שטויות.
לעזאזל, כבר כול-כך הרבה זמן לא הסתכלתי להורים שלי בעיניים,
שאין לי מושג מה צבע העיניים שלהם.
עזבו, מתברר שאני לא יכולה ליישר מבט אפילו אל תוך עיניי.
אז למה אני מתפלא?