דאמט

אני כועסת. כועסת על עצמי או על לא יודעת מי…
אני כועסת מההרגשה של הלבד הזה.
אני כועסת לחזור ממקום טוב, אחרי שהרגשתי קצת הרגשה של חברים, של ביחד, אני כועסת לחזור מהמקום הטוב הזה אל תוך החושך שלי…ושם להרגיש את הלבד שלי. ופתאום כל מה שהיה מנחם, כל הריגושים, מרגישים כל כך ריקים. כאילו אחרי שטועמים טעם אמת אי אפשר לחזור לשקר… אבל אין לי ברירה אלא לחזור, כי זה הדבר היחיד שיש לי.
ואני לא יודעת מה כל כך יפה בגיל הזה. גיל הנעורים… למה כל פעם שמישהו אומר לי שהגיל שלי הוא הגיל הכי יפה אני מרגישה צביטה בלב, כי לי הוא לא יפה בכלל. ושיזדיינו כל האלה שאומרים להסתכל על הטוב, שלא נותנים לך להרגיש רגשות ורק לשקר לעצמך כל הזמן. אני לא רואה מה יפה במלחמות הפנימיות האלה, בבלבול הזה, בחוסר דעת… עוצמת הרגשות… הספיקות, הפחדים מהעתיד. הלבד..
כשאני רואה אתכם ביחד, אני מרגישה כאילו הכניסו לי יד אל תוך הלב וכיווצו לי אותו, ואז אני צריכה לקחת נשימה עמוקה. כי זה כואב. די להתפאר בכמה שאתם מחוברים אחד לשני!
כבר שכחתי מה זה חברים… חברים אמתיים, ולא אודה בזה בחיים, אבל יש בי מקום פגיע… והמקום הפגיע הזה לא נפתח כי הוא פוחד… שיפגעו בו. הוא לא מוצא את האנשים המתאימים.
ואני כועסת. שאלו הם חיי. יש הרבה רגעים בחיים שלי שאם הייתה לי בחירה חופשית באותם הרגעים הייתי בוחרת שלא לחיות.
אני כועסת על כל האנשים שהשתמשו בי. ולא ראו את מי שאני באמת, את כל הטוב שיש בי. הם לא ראו את זה, הם ראו רק את עצמם.. זה מה שעניין אותם… ואני נשארתי פגועה. אבל אני לא למדתי שיש קשר אחר, גם אמא תמיד הייתה עושה דברים על חשבוני, כמו ללכת לאבא אחרי שהוא פגע בי. כמו להמשיך להיות בקשר עם האיש שנגע בי, כי הוא עוזר לה בכל מיני דברים.. אני לא למדתי שיש קשר אחר! אז איך אפשר להסתכל על כל האנשים האלה, שיש להם חברים כל כך טובים ולא לרצות להפסיק לחיות? מה עושים כשפתאום קולטים שהחיים שלך הם ההפך גמור מכל מה שאתה רוצה והדבר היחיד שאתה יכול לעשות זה לצעוק?