בחזרה למציאות

חברה פעם אמרה לי, את יותר חזקה מזה, יותר חזקה מהכל, את מסוגלת להתמודד, תרימי את הראש, אל תתני לזה להפיל אותך, יש בך כח עצום, זה קטן עלייך, תתחילי לחשוב על עצמך, להתחשב בעצמך, להאמין בעצמך, את יכולה הרבה יותר ממה שנראה לך. אני מוצאת את עצמי יושבת לבד עם כאב בלב, שאין לי מושג איך להסביר לעצמי, מאיפה הוא בא, איך זה קרה, אני מרגישה מועקה, היא חודרת לי עמוק לתוך הנשמה, אני רוצה להשתחרר ממנה, רוצה להחזיר לעצמי את החיוך, רוצה חיים רגילים ויפים של נערה מתבגרת, שוב. כמו שהיו לי, עם אהבה, מוקפת בהמון חברות, משפחה, אחיות. אני לא רוצה יותר לסבול, מאמינה שחוויתי מספיק כאב, פחד מהבדידות, חרדות, אני יודעת ומאמינה שאני חזקה, שכל אחד נופל וצריך לדעת לקום ולהשתקם, להרים את עצמך כי אף אחד אחר לא יעשה את זה במקומך, לחפש משמעות לחיוך, לשמחה, להמשיך את החיים כרגיל, להיכנס שוב לסוג של שגרה מעוותת, להבין שאלו חיי ולקבל אותם, לשנות אותם לצד הכי יפה בלי לצאת מהשורות, לבקש רק שלום, לא נקמה, לאהוב שוב, לסמוך שוב, גם אם אני יודעת שזה יגמר רע, לא לפחד לנסות, להיפגע, שוב. להמשית בשלי גם אם אני בטוחה שתוך זמן קצר הבועה שלי שוב תתפוצץ ושוב, הכל יחזור על עצמו. אם לא אנסה איך אדע? ונמאס לי כבר לכתוב על כל זה , נמאס לי לדבר, נמאס לי לחוות את זה, רק רוצה שייגמר.