געגועים לאותם הימים התמימים

ריח מוכר מפעם, גורם לי לגעגוע וזכרונות מתוקים.
משרבטת לי מילים על ימי ילדות רחוקים וגם על אנשים שנתלשו לי מהחיים.
ימים שלא יחזרו, מהתקופה ההיא, האחרת.
שבה הייתי קצת פחות או יותר מאושרת.
בעיר סואנת מלאת רעשים, מצאתי פינות בהם בניתי מבצרים.
הייתי גם מטפלת בגורי חתולים, עם מיכל שמנת שהייתי קונה בכמה גרושים.
געגועים לצחוק מתגלגל של ילדה קטנה, שאהבה דיגדוגים ושיאמינו בה.
אני אותה הילדה הקטנה, שהותירה מאחוריה את ילדותה.
את הזכרונות התמימים והעיניים שואלות, את חיוכי חסרי השיניים או את דמעות החמות שנוטפות.
את רגעי כאב הלב ואובן האהבה, חוסר החום והחיבה ואת ימי האושר מוצפים בחיוכים עם אנשים שאותי אוהבים.
זכרונות ילדות של מחבואים וגני שעשועים ובילויים אצל הסבתות והסבים.
בעיר סואנת כבישים ואנשים מפחידים,
עוד נשארו זכרונות מתוקים.
ועכשיו הכל נראה רחוק, כל הבכי והצחוק, העיניים הגדולות ושתי הקוקיות.
ילדות שהתנתקה מגוף ונפש אותה אני עוד זוכרת,
אבל נראה כאילו היא שייכת לילדה עם שתי קוקיות ופוני אחרת.