גלובליזציה
מריסה היתה המטפלת הפיליפינית של אמי המנוחה. היא טיפלה בה כמעט עשר שנים.
יום אחד ספרה לי מריסה שבנה הבכור, בן השמונה עשרה, הנמצא בפיליפינים, שיחק כדורסל עם חבריו למועדון. לאחר המשחק החליטה הקבוצה לרכב על אופניהם לסטייקיה הקרובה כדי לחגוג את ניצחונם. הם חנו מול הסטייקיה. בנה העמיד את אופניו על המדרכה ותקע את הכדור במשולש השלדה שמתחת לרמה. הם ישבו ואכלו בחזית הסטייקיה. בעוד הם סועדים חלפה בכביש משאית גדולה בסערה והכדור נהדף והתגלגל אל הכביש. רוכב אופנוע שחלף בכביש נתקל בכדור, איבד את שיווי משקלו והתהפך. הוא נפל ונפצע בבירכו .
"האם הם אשמים?" שאלה אותי מריסה.
אמרתי שלא, ובבדיחות אמרתי, "נהג המשאית הוא האשם או בעצם אלוהים אשם."
מריסה סיפרה שאשת הפצוע הזמינה משטרה ודרשה מהם פיצוי על הנזקים בסך ארבע עשר אלף פזות. בעלה של מריסה, שהוזמן לאסיפת הורים על ידי מנהל מועדון הכדורסל – לא הסכים לשלם. הם קיימו דיון ואחד ההורים הציע להשתתף במחצית הנזק ואותו לחלק בין כולם. הם הסכימו. זה הסתכם בכמאתיים וחמישים ש"ח לכל אחד. למעשה זה נפל על מריסה שהיא המפרנסת העיקרית. מריסה ביקשה ממני עזרה והלוויתי לה את הסכום כדי שתעבירו בדואר.
לזה קוראים גלובליזציה. מה שקורה בפיליפינים משפיע על מישהו בישראל.
או אפשר לקרוא לזה 'רק בגלל הרוח'.
תגובות (4)
אפקט הפרפר. נהג משאית פיליפיני גורם להוריקן בישראל.
"ונעץ
בואת הכדור" – 'בהם' או 'עליהם'. ואם הכוונה למדרכה- הרי שהכדור הונח 'עליה'."אלוהים אשם" – תמיד. בכל מקום, בכל רגע, בכל דבר, בטוב וברע.
"ארבעה עשר אלף פזות" – בלשון זכר, כיוון ש'אלף' זה זכר.
"ואותה לחלק" – בלשון נקבה. לחלק את מחצית הנזק.
למרות שקבוקי תחלוק עליי, לדעתי חסר כאן פיסוק.
אני לא גזען, אני שונא את כולם.
עדכון:
"ארבעה עשר" – לשון זכר, "ארבע עשרה" – לשון נקבה.
שאפו על התיקון המהיר.
אהלן :) סיפור חביב ביותר, משום מה לוקח אותי למקום נוסטלגי.
אחזק את תגובתו של הקולגה Rumpelschtilzchen ואומר: אני לשם שינוי, מסכימה שחסר כאן פיסוק. ומעבר לכך, אני חושבת שהסיבה שחסר פיסוק, זה בגלל שחלק מהמשפטים קצת מסורבלים וארוכים.
אני לא יודעת להניח על זה בדיוק את האצבע, אבל חלק מהניסוחים פשוט לא עובדים בעיניי. היה לי קצת קשה לעקוב, לפיכך, אחרי האירועים.
אני חושבת שכסקיצה ראשונית זה סיפור נהדר, וגם הסיום מקסים. אבל לא הצלחתי להיכנס עמוק מספיק. אני חושבת שחסרה כאן קצת חווית מקום וזיכרון שאותה אתה מנסה ליצור: חסרים ריחות, טעמים, נופים… בקיצור, הסיפור קצת רזה בעיניי, וחסר לו בשר.
הערה ש-Rumpelschtilzchen אוהב לתת, ואני נוטה לחזק אותה כשיש צורך – להקריא להקריא להקריא. קרא את הסיפור בקול רם לפני הפרסום. זה הרבה פעמים מטפל גם בבעיית הפיסוק (שהוא הרי האוויר והריאות של כל טקסט), וגם בבעיית ניסוחים. לעיתים כשכותבים משפט בראש הוא עובד מצויין, ואז פתאום מנסים להגיד אותו… ומשהו שם לא מסתדר. קריאה בקול רם מסדרת את זה בצ'יק, ומזמינה תגליות חדשות ומרגשות בתוך הכתיבה.
ברגע שלסיפור יהיה יותר בשר, יותר תחושה של מקום ואולי מעט יותר עומק, יש מצב שגם הסוף (שבעיניי הוא יותר מדי "הנה הפואנטה") פתאום יסתדר ואפילו יהיה הומוריסטי.
ובהזדמנות זו אני אגיד: אני רואה אותך יחסית פעיל באתר ורוצה להודות לך, ולעודד אותך. המשך להגיב לסיפורים של אחרים, ולענות לתגובות על סיפוריך. יחד, נצליח (שוב) להרים כאן קהילה של כותבים שמדברים, מגיבים, מעוררים שיח ונהנים ביחד! (כפי שהייתה כאן בעבר, וכל כך חסרה בימים אלו)
המשך לכתוב! :)
תודה לשניכם על ההערות הבונות.
שיפרתי במקצת אך השארתי אותו בינתיים רזה, חסר ריחות וטעמים.
אני תמה אם הוספת ריחות וטעמים ונופים עשויה לתרום לסיפור.
למשל, האם טקסט כגון: "הם ישבו מסביב לשולחן העץ וצחקו בראותם את ענן העשן שבקע מן הסטקייה מתקרב אליהם כמפלצת מאיימת. הם התכופפו ונתנו לו לעבור מעליהם. ריח הטיגון עלה באפם ובטנם קירקרה. מלצרית צעירה, לבושה בשחור, הגיעה מחייכת וגומות החן שבלחייה משכו את תשומת ליבם והפיגו מעט את תחושת הרעב. לפתע נשמעו צלילי התנגשות וריסוק וכולם הפנו מבטם אל הכביש…" – יהיה נחוץ?