ג'ינג'ית

הן יושבות בבית קפה שכונתי, נינוחות אחת מול השנייה. מיטל אוחזת בידיה ספל תה חם ומתוק, ומקשיבה בעניין לדברי חברתה, לינוי.
"אני חושבת שהבנתי משהו; כשאני אומרת לאנשים שאני ג'ינג'ית – הם ישר מתקנים ואומרים לי שאני לא ג'ינג'ית, וכשאני אומרת לאנשים שאני לא ג'ינג'ית – הם מתקנים אותי ואומרים לי שאני כן ג'ינג'ית." לינוי אומרת. היא בוחשת בקפה השחור המר שניתן לה, מחכה שיתקרר.
"ככה זה אנשים, כשמישהו אומר להם משהו הם מיד מתקנים אותו בהרגשת ידענות ויוהרה מופרזת." מיטל מוסיפה בהטעמה. "אנשים אוהבים לתקן."
זו שעת בוקר מוקדמת, כך שבית הקפה מלא בעיקר באנשים עייפים הצמאים לקפה מעורר לקראת עוד יום עבודה מתיש וארוך. השמש קורנת באור צהוב ומסנוור, האוויר צח ובבית הקפה שורה אווירה של עוד יום שגרתי, רגיל ומשעמם.
עוברת דקה עד שלינוי ממשיכה. "אבל מעצבן אותי שכל אחד אומר לי משהו שונה. אני ג'ינג'ית או לא ג'ינג'ית? למה לא אומרים לי חד וחלק?" היא אומרת וצוחקת צחוק חסר שמחה. "אני כבר לא יודעת מה אני…"
דבריה, הרווים חוסר ביטחון ותהיות, נכנסים לשיחה כעוד אדם המצטרף ליושבי השולחן.
נראה ששתיהן מבינות שמדובר על יותר מזה.