גוש של שמחה שחורה ונוצצת

שחור אני לובשת
כל יום
חולצה, מכנסיים, נעלים.
אך לא רק בגדים שחורים אני לובשת
גם שמחה שחורה.
גוש קטן, שחור ונוצץ.
גוש אשר אותו אני רואה הרבה, גורם לי לצחוק, לבד, לתת לי הרגשה שיש מישהו אשר רואה אותי, ושם לב לקיומי.
אבל לא, זו רק אשליה, ככול שאני לובשת אותו יותר כך הוא אוכל אותי מבפנים יותר, ויותר……
כך הוא מתחיל להוציא את פיסות הטירוף מראשי הקטן ולהפוך אותם לאמיתיים….
כך שלאט לאט אני נעלמת. עד שלאט לאט אין יותר את הילדה החמודה והבישנית שקוראים לה גל.
לא , היא לאט לאט נעלמת, ואין יותר גל, וגם הים אשר אני חיה בו מתחיל להעלם אל תוך הגוש של השמחה, השחורה והנוצצת.
ורק הטירוף שולט פה עכשיו.
הורי מסתכלים מהצד, ולא מבינים, למה אני נכנסת כל כך אל עצמי, למה אני שוכבת מקורבלת במיטה באמצע היום, כאשר יש חיוך אדיש על פני.
הם בוכים. כי הם לא יודעים מה קרא, מה לעשות.
על זה גם אני לא יכולה לענות,
כי אני בעצמי לא יודעת.