גועל רפש

לפני שנים אחדות שיפצנו את הבית. לאמיתו של דבר זו היתה אופרציה מז'ורית, החורגת בהיקפה משיפוץ שיגרתי. נכון יותר לכנותה בנייה מחדש. מהמסד עד הטפחות. הקירות החיצוניים של טרם שיפוץ היו עטויים שפריץ גס בצבע קרם רך, סגנון גימור שכיח למדי לבתים של אז. סביר להניח שזה היה משום זילות עלותו לקבלן ולא אסתטיקת חזותו לאדריכל.
שיני הזמן נגסו במעטה, הקהו את שפיציו והכהו את גווניו. החמצן עשה שמות בסורגי הברזל, אלו שמנעו מילדים לקפוץ החוצה יותר משהרתיעו פורצים מלפלוש פנימה. החלודה התגברה בנקל על כל צבע שהוצהר כעמיד לה. אפילו ה- "המרייט" שהיה יקר לכיס, צמיג למברשת ועויין למשתמש, נכשל כשלון חרוץ.

הפרויקט נמשך כשמונה חודשים במהלכם העתקנו מגורינו לדירה חלופית, בבית משותף, קומה 14. בהערכה זהירה כחמישים מטרים מעל מפלס הרחוב. סבלנו מיונים. לא תארתי לעצמי שהן מגביהות עוף עד כדי כך. הן היו מתגודדות על אדני החלונות וכוכי המרפסות, מגרגרות ומלשלשות. משאירות את חותמן אפילו על חבלי הכביסה. מגעיל, דוחה אבל, נחמה פורתא – רחיץ.

שמחנו להפרד מהן ולשוב הביתה בתום השיפוץ.

המראה המחודש של הבית היה מלבב לאין ערוך מזה של עברו המיושן. הכתלים הבהיקו מלובנו של הצבע הפיגמנטי העדין שהשתלב להפליא בחלונות הזכוכית הרחבים והחשופים. נקיים מכל סורג, נוצצים באור השמש, החלונות כמו קרנו מאושר; כאושרו של אסיר היוצא לחופשי מתאו האפל בבית הכלא.

הברושים הקשישים בני המאה שתחמו את הפרדס של פעם ואת הבית שנבנה במקומו לאחר מכן, נעקרו והוחלפו בחומת אבן מודרנית. ריצפת הבטון הדהויה והסדוקה שבחצר פינתה מקומה לפרקט יוקרתי. הבית שידר רעננות, הוד והדר, ככלה היוצאת ממכון היופי לפני חופתה.

בוקר אחד, בשלהי אותו קיץ, חשכו עינינו למראה כתמים כהים ובולטים על הקירות ועל הפרקט. ניסיתי לשוא להסיר אותם באמצעים מקובלים – מטליות ניגוב לחות, מברשות עדינות, מברשות קשות זיפים, ספוגי קירצוף ונוזלי נקוי שתגיותיהם מבטיחות הרבה ותוכנן עושה מעט.

לוחותיו החלקים של הפרקט נכנעו לשיפשופי לאחר מאבק עיקש וממושך. זה היה ניצחון מפוקפק, בנקודות. לא בנוק-אאוט. יתכן שהכתמים רק הועמו והוצנעו על רקעו האפרורי של המשטח הקרקעי. לא כך הקירות הבהירים. כתמיהם היו עבים ומרוכזים יותר. נפחיים, ודחוסים. הם חילחלו לתלמים הזעירים של הצבע הפיגמנטי, דבקו בגבשושיותיו וונצמדו בקשר בל ינותק לחיספוסיו. בזירה הזו הובסתי מכה אחת אפיים. לשלשת היונים בתקופת הגלות הקצרה היתה ידידותית עשרת מונים מזו.

הריטואל חזר על עצמו מידי יום ביומו עד שחומו של סתיו פינה מקומו לצינת החורף.

ההתמודדות הסיזיפית הזו לא עלתה בקנה אחד עם פילוסופית חיי. לא אפרט את עיקריה אבל אתמצת את לקחיה. בשורה התחתונה – טפל בשורשי הנגע ולא בסימפטומיו. מגר את הפושע במקום לשקם את נזקי הפשע.

כמצופה ממוסמך הטכניון בהנדסה, ערכתי תחקירי אירוע מדוקדקים. צברתי ראיות, ניתחתי מימצאים, מדדתי מיקומים, סימלצתי מסלולים, סרקתי מקורות מידע, נועצתי במומחים, בחנתי, שקלתי, חישבתי והגעתי למסקנה חד משמעית. העברין הוא ללא צל של ספק עטלף הפירות המצוי.

העטלף, עכבר מעופף, הוא יצור מכוער שנוכחותו הנייחת מעוררת סלידה והניידת – בהלה. עד עתה הכרותנו הצטמצמה למפגשים מקריים בחשכת לוען של מערות מיסתור בהרי יהודה, במסגרת טיולי בית ספר ותנועת נוער. משק כנפי היצורים האפורים בדמי העלטה לא היה נעים לאוזן וגם לא למוח שהגיב בהפרשה מוגברת של אדרנלין.
זכור לי החשש שעטלף סורר, יסטה מנתיבו, יאחז ויסתבך בשיער ראשי שבימים ההם היה ארוך לאין ערוך. כובעים אף פעם לא אהבתי לחבוש. כל שכן עטלפים בעלי מנגנון ניווט פגום.

עטלפי הפרי ידועים בתאוותם לפירות טריים. בעיקר חרובים, תמרים, ליצ'י ופיקוס. גם אני אוהב ליצ'י, תמרים וחרובים. פיקוס עדיין לא טעמתי.

מצוייד בתובנות אלה, יצאתי למשימת בילוש בשטח. התמקדתי בגיזרת חיפוש שרדיוסה מאה מטרים מהבית, פי שלש מהממוצע המחקרי, למקרה שעטלפי המקום לא מודעים להתפלגות הסטטיסטית או שהם נמנים עם חריגיה. הנחתי שהם לא שמעו מעולם על המושג "סטיית תקן".

לשמחתי כי רבה, המשימה הוכתרה בהצלחה. האצבע המאשימה הופנתה אל חמולת עטלפים עתירת אוכלוסין, שהשתכנה אחר כבוד בין עפאיו של עץ פיקוס עבות ועתיק יומין, בצומת הרחובות הסמוך.

לו כל זה היה מתרחש בארצו של הדוד סם, הייתי, מן הסתם, מצטייד בנשק אוטומטי בעל קצב אש רצחני, מפתיע את כנופיית הליסטים בשעת דימדומים, בעודה מתארגנת לגיחותיה הליליות, ומחסל אותה על כל פריטיה.

חשתי דחף אדיר לעשות את זה גם כאן, על אדמת הקודש, אבל, לרוע המזל, אין ברשותי אפילו אקדח קפצונים. גם הרוגטגה שקניתי לפני שנים רבות ,למטרה מבצעית אחרת (שלא יצאה לפועל), נמצאה חסרת תועלת. הזיקנה אכלה בכל פה את רצועות הגומי שלה וכל שנותר מהן היה חופן פרורים יבשים.

דא עקא, שמטעמים משוללי כל הגיון, העטלפים, על כל זניהם וסוגיהם, הוכרו ע"י הממסד כחיה מוגנת, מעמד המקנה להם חסינות מלאה, גורפת אפילו מזו של חברי כנסת ושרי ממשלה.

בהבזק של יאוש שקלתי לגדוע באישון לילה את עץ הפיקוס שבאכסניתו הסתתרה חבורת הפשע.
במחשבה שניה שללתי את הגדיעה הפרטיזנית, בעיקר משום השלכותיה הפוטנציאליות על חירותי. לי, שלא כמו לעטלפים, אין חסינות.

החלופה החוקית, בקשה פורמאלית לגדיעת העץ, נפסלה על הסף מחמת הביורוקרטיה הכרוכה בכך, קל וחומר כשמדובר במעורבות מרובת רשויות. בלאו הכי הסיכוי שהקרן הקימת תיתן את ברכתה קלוש מקלוש מאד. היא הלוא נוסדה על מנת לטעת ולא על מנת לעקור נטוע.

בלית ברירה, בהעדר אופציה אופנסיבית, בחנתי איסטרטגיות מיגננה. מנוע החיפוש של גוגל הפיק רשימה מכובדת למדי של יועצי הדברה המתהדרים בניסיון רב שנים בהרחקת בעלי כנף. שוחחתי טלפונית עם אחדים. כל אחד במתק שפתיו שיווק את סגולותיו והתגאה בהישגיו. אף לא אחד היה מוכן להתחייב כי יצליח עם העטלפים שלי. אבל כולם המליצו על אותו פיתרון. משדר אולטראסוני המשבש את מנגנון הניווט העטלפי. לשאלותי הטכניות הגיבו בגמגום ובמשיכת כתפיים סמויה. התרשמתי שברזי הטכנולוגיה הם לא בקיאים וכנראה גם לא בעטלפים.

חרף זאת, אימצתי את המלצתם תמימת הדעים לגבי המיכשור. בפרט משמצאתי לכך סימוכין בכתובים. איתרתי את המוצרים המתאימים והזמנתי מספר יחידות מדגמים שונים, יצרנים שונים ומחנויות מקוונות שונות, בעלות כוללת של מאות דולרים. פיזרתי אותם ברחבי המירפסות, הגינה והחצר המפורקטת לכיסוי אופטימאלי של המרחב האוירי.

עם רדת החשיכה, הפעלתי את סוללת הארטילריה הווקאלית בעוצמה המירבית.
בבוקר המחרת הכתמים החדשים הופיעו בתפזורת האופיינית המוכרת.

למרבה האכזבה המכשירים לא הועילו. העטלפים ניווטו היטב, ירקו בבוז את הצואה המותזת וחזרו כלעומת שבאו. התנחמתי בכך שחסכתי את עמלת היועץ – סכום לא מבוטל עבור העבודה וסכום לא פחות מבוטל בגין הרווח השולי על המיכשור.

רשמתי לעצמי מינוס ברמת הביצוע. לא לקחתי בחשבון את עובדה שהעטלפים מסוגלים לראות היטב כל שעות היממה. בניגוד לסברה המקובלת, הם לא עיוורים. הקב"ה צייד אותם במערכת ראייה משוכללת.

המשכתי לחקור אמצעים נוספים וכל שהעלתי בחכתי היתה הרשימה המנוונת הבאה:
1. לכסות את הפירות בשקיות נייר או לחילופין לכסות את העץ כולו ברשת.
2. להציב זרקור רב הספק אל מול פני האויב.

האמצעי הראשון על שתי אופציותיו, אינו ישים. רב העצים אינם בטריטוריה שלי. הם פזורים בחלקות נוי שבצידי הכביש, בגינה ציבורית הסמוכה לבית ובחצרותיהם של שכנים. ביניהם דקלי וושינגטוניה המתנשאים לשחקים. התמרים מבכרים לחסות בצל הענפים ואלה מתרכזים, כאילו להכעיס, דווקא בצמרת הגבוהה ממטחווי סולם. העטלפים מגיעים אליה בקלות. אני – לא.

בלית ברירה רכשתי מספר פרוז'קטורים מתאימים וצרפתי אותם למערך המכשירים האולטראסוניים חסרי התועלת. קיוויתי שפעולה אקוסטית-אופטית משולבת, תנטרל את יכולת ההתמצאות המרחבית של היצורים המזיקים. הקול ישבש את מנגנון הניווט והאור יכה בסנוורים את מערכת הראייה.

לא עצמתי עין כל הלילה. עם הנץ השחר, גיליתי, למורת רוחי, כי תקוותי היתה לשוא. העטלפים נותרו אדישים לכל אורכי הגל. הם ניווטו וניתבו דרכם בין הגלים האלקטרומגנטיים והפוטונים, כמו מטוסי החמקן המתמרנים בין אלומות המכ"מ.
נותרתי אובד עצות. מלחמה אבודה.

בסיטואציה אחרת אך בעלת סממנים דומים, שאלתי פעם קולגה סיני – "אז מה עושים ?" הוא ענה ללא היסוס -"עוברים דירה".

בסין, אגב, עטלף מסמל אריכות ימים, שמחה ומזל טוב, יען כי הסימנית ל- "עטלף" והסימנית ל- "מזל טוב" נהגות באופן דומה. חמישה עטלפים מסמלים בסין את חמש הברכות: חיים, עושר, בריאות, אהבה והברכה שבמוות טבעי.

לא כך אצלי. העטלפים ממררים את חיי, מדלדלים את ממוני, פוגעים בבריאותי, מעוררים את שנאתי וכל אלה ביחד עלולים לגרום למותי בנסיבות לא טבעיות.

לסיום, עוד עובדה מענינת – עטלפי הפירות הם פטפטנים וסקרנים. אם תצמידו כפות ידיכם ותחקו בקולכם את צפצופי העטלפים האופייניים הם יבואו. את זה לא ניסיתי. אלי הם באים גם בלי זה. אותי מעניין יותר מה עושים כדי שיסתלקו, ולצמיתות.