גבול השפיות

עברו כמעט שש שנים. ג'ני כבר מזמן לא מאושפזת. דיין מת כבר מזמן, מבחינתה לפחות, והפסיכיאטר שלה אפילו הוריד את מינון התרופות שלה. כרגע ג'ני עומדת מול הקבר של אדם גרייס, מחייכת. היא ידעה שמה שעשתה היה שגוי, נוראי אפילו, והיא אכן התחרטה על כך, אבל במחשבה על מי שאותו אדם גרייס היה היא הבינה שהיא בסך הכל זירזה את התהליך. אדם גרייס היה נרקומן. אם לא ג'ני, אז הוא היה מת ממנת יתר בשלב זה או אחר.
"עבר הרבה זמן, את לא חושבת, ג'ני?" שאל אותה קול מוכר.
היא זיהתה את הקול כמעט מיד, אך בכל זאת הרימה את מבטה בכדי לוודא שהקול אכן שייך למי שהיא חושבת עליו. היא נחרדה כשראתה אותו. היא הרגישה כיצד ביטנה מתהפכת וליבה מחסיר פעימה. הוא עמד מולה, בלבוש הקבוע שלו, עם אותו חיוך שובב ומעט זדוני. עם אותו ניצוץ של שליטה בעיניו הכחולות.
"חשבת שתוכלי להיפטר ממני בכזאת קלות?" הוא שאל.
שיערו הבלונדיני והגלי התנופף ברוח הקרירה של חודש נובמבר. הוא התקרב אליה בצעדים איטיים אך נחושים, ובגב זקוף. הליכתו הייתה בטוחה כל כך, שגרמה למשהו בביטנה של ג'ני להתכווץ. הוא התיישב על המצבה מולה והביט במבטו המנקב, מבטו השורף, עמוק אל תוך עיניה.
"התגעגעת?" הוא שאל וצחקק מעט ברוע.
"זה לא יכול להיות! זה לא יכול להיות!" היא חזרה על המשפט. "זה לא קורה! אתה לא אמיתי! אתה רק בראש שלי!"
"בטח שאני אמיתי! אני פה מולך. אני תמיד, תמיד איתך. התרופות דוקטור הארווי נתן לך לא עשו לי טוב בכלל, אבל אני אף פעם לא אעזוב אותך. אני ואת נועדנו זה לזו." הוא אמר ברוגע האופייני לו כל כך.
"תסתלק מכאן, דיין! תסתלק מהראש שלי! עברו כבר ארבע וחצי שנים מאז שאתה עזבת אותי בשקט! אני לא רוצה אותך בחיים שלי יותר! אתה מביא לי רק צרות!" דמעות החלו לזלוג מעיניה.
היא כלל לא ציפתה שדיין יחזור. מבחינתה הוא היה מת. החזרה הפתאומית שלו גרמה לה לסערת רגשות גדולה כל כך. מצד אחד היא לא רצתה שדיין יחזור, אחרי הכל, הוא זה שגרם לה להרוג את אדם גרייס. מצד שני, היא התגעגעה אליו. הוא היה מורה הדרך שלה, ותמיד ייעץ לה. היא הרגישה מעט אבודה בלעדיו. הפסיכיאטר שלה, דוקטור הארווי הרגיל אותה לחשוב שדיין היה רק דמות שהדמיון שלה יצר. הוא הרגיל אותה להאמין שתרופות יהיה מה שיעזור לה להיפטר ממנו. האמת היא שכאשר היא החלה לקחת תרופות, דיין בא לבקר פחות ופחות, ועם כל ביקור היה ניראה חולה יותר ויותר. בסופו של דבר הוא הספיק להגיע, ותחושת בדידות עמוקה הציפה את ג'ני כמעט כל הזמן.
"ג'ני, אהובתי, את פוגעת בי. אני לא רציתי ללכת. הכל בגלל דוקטור הארווי הזה! הוא הכריח אותי! אבל את רואה? אני כאן עכשיו. חזרתי בשבילך. את לא תרגישה בודדה יותר אף פעם." דיין אמר ושוב חייך את החיוך הכובש, בעל טיפת הרוע בקצהו, האופייני לו כל כך.
"דיין, אתה עזבת אותי. נטשת במשך ארבע וחצי שנים. אתה לא יכול פשוט סתם ככה להופיע שוב בחיים שלי!" ג'ני אמרה.
"ג'ני, אני אף פעם לא עזבתי אותך לגמרי. תמיד הייתי איתך פה," הוא הצביע לראשו, "ופה." הוא הניח את ידו על ליבו.
דיין ידע הכל עליה. מהיום בו היא נולדה ועד לאותו רגע בו הם עמדו שם. הוא ידע את כל סודותיה האפלים ביותר. את כל מחשבותיה הסודיות. הוא היה חלק ממנה.
"אתה לא מבין כמה היה לי רע בלעדיך, דיין." ג'ני אמרה.
"אני יודע, ג'ני, אני יודע יותר טוב מכל אחד אחר." הוא אמר. "הרבה יותר טוב מדוקטור הארווי אפילו."
"דיין, אני רוצה שתגיד לי את האמת עכשיו. אך ורק את האמת." היא ביקשה.
דיין לא אמר דבר. הוא רק הביט בעיניו הנחשיות וחייך שוב את חיוכו השועלי במקצת בציפיה שתמשיך את דבריה.
"אתה אמיתי, או שאתה רק בראש שלי?"
דיין שתק לרגע.
"אני כאן איתך, ג'ני. ומעכשיו, שום פסיכיאטרים, ושום תרופות לא יוכלו להפריד ביניינו."