בתקווה שאירדם

פקחתי את עיניי הדומעות בבהלה, התרוממתי מהכרית והתנשפתי בכבדות. הוא נפגע, שוב פעם. הסיוט הזה מופיע בכל פעם מחדש בשביל להבהיר לי שיהיה לו יותר טוב בלעדיי. אחזתי בשמיכה בכוח, ונתתי לדמעות להרטיב אותה. אחרי דקות ספורות, כשהבנתי שהבכי לא ישחרר את המועקה, הרמתי את עצמי אל הכיור בשירותים, שטפתי את הפנים והרמתי את מבטי אל הראי, "זה רק חלום" מלמלתי לעצמי. לקחתי נשימה עמוקה, נכנסתי בחזרה למיטה ועצמתי את עיניי, בתקווה שאירדם לכמה שעות.
זמן חלף, אני עדיין ערה, ההרגשה רעה מתמיד. מחשבות הציפו את ראשי ואחת מהן בלטה – הגיע הזמן ללכת, עשיתי יותר מדי רע. התייאשתי מהניסיונות לסלק אותה, אז הפעם, היא לא הייתה רק מחשבה, היא הפכה למעשה. לקחתי את הדף והעט הקרובים אליי, ניסיתי לנסח מכתב פרידה. כל כך הרבה דברים עלו לי בראש, הרבה חוויות ואפילו יותר מה להגיד עליהן. ניסיתי לכתוב, אבל יצא שכל שורה בסוף נמחקה. אף פעם לא הייתי טובה בזה, לבטא את הרגשות על דף זו משימה קשה. וויתרתי על מכתב, אחזתי חזק בסרגל שהיה לידי וחרטתי על השולחן "תודה" וליד זה "סליחה", אולי מישהו יצליח להבין מה התרוצץ לי בראש וכמה המילים האלה משמעותיות בעיניי. לקחתי את הטלפון הנייד, שהיה במקרה לידי ונכנסתי לשיחה, "אני אוהבת אותך, אל תשכח את זה אף פעם, מבטיח?" הקלדתי והדמעות חזרו ומילאו את עיניי. זה המעשה הנכון, זה יעשה טוב לכולם, גם אם לא בהתחלה וגם אם זה לא נראה ככה עכשיו. ירדתי לאט במדרגות, הקור בכפות רגליי מהרצפה הורגש בכל גופי, מדרגה, ועוד מדרגה. כשהגעתי למטבח פתחתי את ארון התרופות, הוצאתי משם את אחת מקופסאות הכדורים שתכננתי לקחת מבעוד מועד, לקחתי איתי בקבוק מים ועליתי בחזרה לחדרי. התיישבתי על המיטה ופיזרתי את הכדורים, הם היו לבנים, אולי בגלל שהפנים שלי יראו כמוהם כשהדם יפסיק לזרום. הכדורים היו עבים וארוכים, הם הזכירו לי את החתכים העמוקים שעדיין מצולקים לי על הרגליים. לקחתי חופן כדורים, מילאתי את פי במים והכנסתי לשם כמה כדורים שרק הצלחתי, קצת התקשיתי לבלוע, אבל בסוף זה קרה. חזרתי על כך כמה פעמים, עד שנגמרו כל הכדורים בקופסא. ייקח לכדורים זמן להשפיע, לא הרגשתי משהו מיוחד, כנראה שגם לא ארגיש יותר. לקחתי נשימה עמוקה, נכנסתי שוב למיטה ועצמתי את עיניי, בתקווה שאירדם, אבל הפעם, לתמיד.