ברכה אחרונה

מדובר על גן עדן וגהנום הרבה בקרב בין בני האדם, כל פעם בהקשר אחר. לפעמים ההקשר הוא דתי ולפעמים מושג זה משמש כאמצעי לשוני – אבל תמיד מדובר על אותו רעיון – מקום אחד מלא בטוב והשני מלא ברע.
הרבה פעמים מדובר עליהם כמקומות שהיו בעבר, שיהיו בעתיד, או שהם קיימים עכשיו ואפשר להגיע אליהם רק לאחר עת המוות, אך אחת הסיבות שנוח לאנשים רבים ומגוונים בעת הצורך להתייחס דווקא אל המושגים האלה, לא משנה באיזה הקשר, היא בגלל שמדובר בסופו של יום ברעיון שהוא מוכר לנו. מדובר ברעיון, שבלי הרבה צורך במידע אודותיו או בפרטים ספציפיים, אנחנו מסוגלים להזדהות ולהבין אותו בצורה אוניברסלית, וזה בגלל שהמקומות הללו נמצאים ממש פה, בכדור הארץ.

שאלה – איפה נמצאים כל המקומות בעולם?
אני עומדת לענות על זה.
פעם קרה לכם להתקל בסרטים מצוירים שונים, כאלה שמאויירים בצורה פחות או יותר ריאליסטית או כאלה שלקח לכם זמן להתרגל אל האיורים שלהם כי הם מלאים ביותר דמיון? יש איורים שנראים כמו תמונה שפותחה במצלמה ויש איורים שלא דומים בכלל למציאות וצריך סוג מסויים אולי של ידע קודם כדי להבין מה כל קו בציור מיצג. ככה למשל הסרטוט הכי פשוט של אדם שמורכב מחמישה קווים ועיגול יכול להראות דומה יותר למנורת שולחן, עיניים שמופיעות בסרטי אנימה מצויירים – בכלל לא דומות לעיניים במציאות, הלו קיטי היא בכלל לא חתול היא ילדה, ותעשו לי טובה – סנופי לא נראה כמו כלב יותר מאשר חייזר.
אז ככה בדיוק גם המציאות שלנו – ניתנת לפרשנות. העולם האמיתי לא נראה כלל כפי שהוא נראה, למעשה לא ברור אם יש דרך אובייקטיבית לדעת איך הוא נראה. כל מה שאנחנו חושבים על העולם שלנו – החל מצבעים וצורות, הוא בעצם רק הייצוג שהמוח שלנו בחר לתת לאותות שהוא קורא. אותות אלה אינם בהכרח נראים כמו שהמוח שלנו בוחר להראות לנו אותם. המוח שלנו מציג לנו אותם בצורה יפה ומעניינת שתקל עלינו להבין ולהתמצא במרחב. בדומה לסגנונות ציור, למוחות שונים עשויים להיות כלי ציור שבכלל לא עולים בדעתנו – החל מצבעים  ומרקמים שאנחנו לא מכירים ועד לצורות שאנחנו לא מסוגלים לקלוט. יתכן שאם נביט על העולם ממוח של חייזר, מה שנראה יהיה מעבר לכל תפישה של מוח אנושי.
אם כך – כל המקומות בעולם נמצאים בראש שלנו. אלמלא חוש המישוש, הריח, השמיעה, הראייה – לא הייתה לנו שום יכולת ממש "להמצא", כי לא היינו מבדילים בין מקומות. המוח שלנו מאייר לנו את העולם, ובלי המוח שלנו או העולם – העולם פשוט לא קיים.

גן עדן וגהנום אם כן הם מקומות קיימים בהחלט, ועוד פה, בכדור הארץ שלנו. אלמלא היו קיימים, ממושג אוניברסלי קל תפישה שמופיע בטקסטים תרבותיים ובשפה היום יומית היום, היה הופך זה למושג סתום בעל צורך בהסברה ובתרגול, ויתכן שלא היה עולה על הדעת של כל כך הרבה דתות או אמונות תפלות כאלה ואחרות.
אני אומנם אומרת שמקומות אלה קיימים בכדור הארץ שלנו, אבל אני יותר מתכוונת לכך שהם מתרחשים בכדור הארץ ולכן זהו מקומם. הם מתרחשים כאן רק בשל העובדה שדבר נוסף מתרחש כאן – המוח האנושי.

באמונות רבות נאמר – תעשה כן, תגיע לגן עדן. תעשה לא ותתעלם מן האמונה – תגיע לגהנום. בספרות, אהבה לפעמים משוואת לגן עדן בעוד שדחייה לגהנום. אפשר להבין שיש כאן איזשהו סוג של משחק בין הנאה לסבל.
הנאה וסבל לא באמת מתרחשים בכדור הארץ, אבל המוח שלנו מפרש אותם מן העולם החיצון בכל מקרה – כך למשל תמונה של פרח – ללא הנאה פיזית על יד הפרח כמובן, תעביר לנו את תמונת פרח בראש וגם את ההנאה הפיזית הזו כמו תוסף שהמוח שלנו מוסיף לאמת היותר "אובייקטיבית".
אם נבין את המושגים גן עדן וגהנום על פי מושגים מופשטים של הנאה וכאב, הנאה וכאב שקיימים בהווה בכל רגע נתון אצל כל אחד ואחת מאתנו, אנחנו גם מבינים שביום יום שלנו יכול להיות שאנחנו חווים אחד מן השניים – גן עדן וגהנום אם אנחנו רק במצב קיצון מספיק של הרעיונות האלו.

האם היו רגעים של אושר מוחלט בחיים שלי? שלווה מושלמת ומסופקת ללא עוררין או לפחות הנאה מספיק גדולה כדי שאהיה מוכנה שכך יראה כל רגע בחיים שלי? כן.
דוגמה? הצרפתים קוראים לזה מוות קטן, אבל הכוונה היא לאורגזמה, אשר הרוויחה את השם שלה בקרב הצרפתים בעקבות תיאורה כחוויה שגורמת לך 'להיוולד מחדש'. דוגמה נוספת? ההרגשה של אדם מאוהב. עוד? שמעתם כיצד מתוארת הארוחה הראשונה של אדם רעב? מה עם איך שאדם גוסס מגלה נפתר בפלא מן סרטן? יש גם את מי שהבן שלו ניצל ממוות וגם מי שזכה לראות את הילדים שלו מתחתנים. יש את מי שזכה בבחירת לבו, או במקצוע שרצה, ויש אנשים שסתם כך מרוצים מאוד או מאושרים.
אנשים אלה, כך אני מאמינה, אלה שרוצים ואוהבים לחיות ללא עוררין, חיים בגן עדן שנקרא "חיים". הם מרוצים, מלאי אהבה, עושים בכל מקרה מה שהם רוצים לעשות, ללא חרטות אמיתיות, הם שלמים מלאים בשלווה וקמים בבוקר עם הילה של זוהר וכיף – מסופקים במידת מה. גם בעליות וגם בירידות נדמה ששום דבר לא שובר באמת את רוחם – וגם את הדמעות שלהם הם לא בוכים בסבל מוחלט – אלא אולי גם הנאה מסויימת שכרוכה החיים.

אם כן, יש אנשים שחיים בגן עדן, גם אם אולי לא כל הזמן. הרי, מה חסר להם? השמים מחייכים, השמש קורנת, העצים מלאים בתפוחים ואתם יודעים מה אומרים – מי שמחייך לחיים החיים מחייכים אליו. האם זו לא הדרך שלמשל גן העדן מתואר לדוגמה במקרא בכל מקרה?
אם כך, מי אלה האנשים אשר חיים בגהנום?
אל שערי גהנום כל מי שחווה אובדן יכול להכנס, אבל לא כל מי שחווה אובדן נכנס. אל שערי גהנום אני לא חושבת שמישהו אמור או צריך להכנס, זה מנגנון שפועל בעיקר כדי שאדם רגיל מן השורה למשל לא ירצח – מצפון. אבל אנשים כן נכנסים לגהנום, בעיקר בעקבות דיכאון כלשהו. אך כמו שלא כל מי שנולד לו בן חי בגן עדן, לא כל מי שחווה בדיכאון קליני נמצא גם בגהנום. גהנום, כעקרונו, הוא פשוט הרגע הזה שאתה מוותר על החיים.

לרצות לוותר על החיים, דומה לרצון לחיות בגהנום. אתה במצב רע, לכן אתה חושב – ראיתי כבר הכל. אתה חושב – אין גרוע מזה. אתה חושב – אני רוצה להיות מסוגל לוותר. אך מהי הדרך שאדם עושה עד לרגע בו הוא מוכן לקפוץ מן צוק?
לרצות למות במובן תאורתי זה משהו שכולנו עושים לפעמים – המוכנות של לוותר על כמה רגעים בשביל להתחמק מכאב. אך אין זה דומה להרג מוחלט של המציאות, של החי צומח דומם, להרג של כל האנשים הסובבים אותך. ההרג של העצמי זה הרצח הגרוע מכל – הרצח של הכל. וככל שאנחנו חושבים שזה שווה את זה, בנקודה של מספיק כאב, ללחוץ על ההדק ולהתאבד – האמת היא שלהגיע אל הנקודה הזו תעלה לנו יותר ממה שאנחנו מוכנים לדמיין ומוכנים לשלם גם.
רוב האנשים בשואה לא התאבדו, רוב העבדים, בעלי ההזדמנות, לא התאבדו או הרעיבו עצמם. הרבה מהאנשים שעוברים התעללויות או נמצאים בשבי, לא מתאבדים גם בהינתן הדרך. רוב האנשים שנגדיר את המציאות שלהם כגהנום מוחלט לא התאבדו, וזה בגלל שאנחנו לא יודעים גהנום מה הוא. אנחנו מזלזלים בו, צוחקים עליו. הנקודה בה ילדה מוכנה לתקוע רובה בגרון שלה ולפלוט כדור זו הנקודה בה הרגישה בגהנום רב יותר ממה שאדם ערום בשלג בפולין, שכל מי שהכיר נשרף לנגד עיניו, חווה. הוא ישאר אולי מצולק לנצח, מעוות. היא לא תישאר.

אין זה משנה מה אתה חווה בחיי היום יום שלך. סוגים מסויימים של מרירות – כמו סבל וכאב, דווקא יכולים להיות מהנים במידת מה. הם גם כן חלק מגן העדן, הם מה שעוזר לנו בכל זאת להיות מאושרים – כשיש לנו רעיון מסויים מה זה רע להשוואת אליו את הטוב שיש לנו. אושר, זו סוג של החלטה וראיית עולם, הדרך בה אנחנו חווים גם את הסבל – כי 'אלו פני הדברים של לחיות' , ככה אנחנו קוראים את החיים, וזה מה שאנחנו בוחרים "לקרוא" מן העובדה שאנחנו חיים.

הנקודה בה אדם בוגד בעצמו היא הנוראה מכל. אדם יכול להבגד על ידי העולם, על ידי מכריו. כל חבריו ומשפחתו עלולה יום אחד לקום ולנסות לרצוח אותו ומזלו יהיה שחור משחור – אך אין כאבים מעין אלה משתווים לנקודה בה הוא יהיה מוכן לעולל לעצמו דבר דומה. תהיה הסיבה אשר תהיה, גם אם כוונותיו לגאול עצמו מיסוריו – מרגישות חבריות. ברצח לעולם אין חבר. ברוצח לעולם אין עזרה. ואל תטעו הרגע בו אתה מוכן לרצוח את עצמך, זה כבר הרצח האמיתי, ממנו אתה נגאל על ידי הרצח עצמו. אף אחד לא צריך להשאר חי בשביל לצפות במוות כזה. גהנום בשיא עוצמתו והדרתו.
הרגע בו אנחנו מוותרים על היכולת שלנו אי פעם להיות מאושרים, זה הרגע האומלל בחיינו. עדיף למות בבת אחת, בלי כוונה או ניסיון, מאשר להגיע לרגע שאתה מוכן לפגוע בעצמך בצורה כזו. רגע של כוונה לפגיעה עצמית יסב לך כאב כה רב, שרק ידחוף אותך לרצות להפתר מחייך יותר, וזה רק יגרום לך לחוות יותר כאב מאשר דמיינת שתוכל לחוות. אגב , פגיעה עצמית מרגישה טוב כי זה פשוט ביטוי של רגש נורא שכבר קיים.

לסיכום – גן עדן זה סוג של יעד בהגדרתו. גהנום זה יותר כמו מסע. זוהי דרך ארוכה ומפותלת בסופה אתה, אולי, לא חי בסוף. היעד של גהנום זה הרגע בו אתה לא מרגיש שום דבר, ושיאו הוא רגע לפני של הייסורים.
אבל על אף שאנחנו בדרך כלל בני אדם מתנשאים שחושבים ששום דבר לא ישבור אותנו או שווה יותר ממה שאנחנו מבקשים אפילו אם זה המוות של עצמנו – למעשה אנחנו צבועים פשוט.
אם רצינו לרצות באמת לשים סוף לחיינו, הדרך הפשוטה ביותר זה לסוע לאלסקה ולהפתר מכל הבגדים שלך שם. אם משהו יגרום לך לרצות למות, זה ירגיש גרוע מזה בכל מקרה כמעט בטוח, אין שום טעם להזהר במינונים או לחכות עד שזה שרמת כאב כזו כבר תגיע לבד בהדרגתיות. אתה יכול להרוויח כסף ולשכור מענה מקצועי שיתעלל בך פיזית, כי בואו נסכים – בשביל שנתאבד הכאב יצטרך בסופו של דבר להגיע אל רמות כאב כאלה.
מי שרוצה לרצות למות , שיהיה מוכן להכאיב לעצמו ברמה כזו – או שהוא פשוט חייב להודות שאיבד כל שליטה בחייו. לעשות דברים מינורים, כמו לאבד את כל החברים שלך, זה כמו להעמיד פנים שאתה רוצה לרצות למות. זה כמה זה פחדני. זה פשוט אדם קטן שעושה רק מה שנוח לו באותו הרגע ונפתר ממה שנפתר כשזה מנחם אותו והוא יכול. האם הוא מוכן לכמות הכאב שהוא עומד לקבל? לא. האם יגיע הרגע בו בקפור – יסב את עקבותיו ויחזור אל מקום קצת יותר חמים וישים שוב מעיל? כן. האם עדיין יהיה לו קר? כן. הוא פחות או יותר יהיה במצב גרוע משהיה בו, רק שכעת לא מוכן לרצות למות, אחרי שעלה על הטיסה לאלסקה וטעם קצת מהכאב שהוא צריך לעבור בשביל לרצות כזה דבר.
הוא אולי פשוט ידרדרד אל עבר המצב בו הוא מוכן למות כי הוא מוכן לעשות הכל כדי להציל את עצמו, כולל לרצות שוב לחיות, אבל הוא עד כדי כך חסר אונים עד כי הוא פשוט לא יודע איך אז הוא כבר מעדיף להתקדם אל עבר המוות.
להיות מוכן לסיים את חייך זהו כאב מספיק גדול בשביל שתהיה מוכן למות על מנת להרגיע אותו, וכל עוד אתה לא מוכן למות עדיין האמן לעצמך שזה לעולם גם לא מה שתרצה.

הדרך הארוכה שבה הולך הרוצה לרצות למות עד שירצה למות באמת וישים קץ לחייו היא דרך שבסופו של דבר באמת לרצות ולהיות מסוגל ללכת בה זה משהו שמאוד קשה להשגה.
לא מזמן התגלה בארצות הברית ילדה בת שבע שבזמן שאמא שלה הייתה חולה המטפל שלה מכר אותה בבתי מלון למועדונים לעבור מאחד לאחד. היא התחילה לפתח חוויה חוץ גופית כדי להתמודד עם זה בלילות, ובימים כרגיל הייתה הולכת לבית הספר. נדמה לי שזה מסב כמות כזו של סבל שתעזור לה להביא את עצמה למצב של מוות והפסקת המצב. אבל זה לא היה מספיק כאב.
אני זוכרת את הסיפור של האמא ששכחה את הילד של עצמה באוטו והרגה אותו. אני לא יודעת איפה היא עכשיו, אולי היא רק חצי בן אדם, אבל היא עדיין לא רצחה את עצמה.
אני זוכרת את הסיפור של הבחורה שנהגה בפרעות באוטו , הרגה את חברים שלה, השאירה את המשפחות שלהם אבלות ובוכיות, ונשארה רק מעין פרצוף מעוך בתוך גבס, לא מסוגלת לזוז, כולה מעוותת לגמרי. שום דבר בה לא מזכיר את עצמה יותר, וכל מה שנשאר לה זה לצפות במשפחה שלה מתאבלת עליה, מרימים אותה כמו תינוקת ולוחשים לה שזה בסדר. זה בסדר שהיא נהגה בפרעות, זה בסדר שהיא נשארה גובלין מעוות שלא יכול לדבר או להזיז אצבע, זה בסדר שהיא הרגה את כל החברים שלה וגרמה למשפחות שלהם להישבר לגמרי לרסיסים – כי מה כבר נשאר ממנה? מה נשאר להאשים? נשאר בן אדם? מתוך העיניים שלה , בגוף הזה, אתם יכולים לתאר מה תהיה ההרגשה? בראש צלול לחלוטין? אפילו לבכות ולהתאבל היא לא יכולה, היא לא יכולה לזוז, היא לא יכולה לצרוח. היא אפילו לא יכולה להצטער כמו שצריך על מה שקרה – לה, לחבריה, למשפחותיהם, למשפחה שלה. וזה לא מספיק כאב בשביל שהיא תהרוג את עצמה, ותרעיב.
כל המקרים האלה מסירים את מעטפת ההונאה והנוכלות מאחורי משחקי הקקי. הגאווה היהירה מאחורי הזלזול הבוטה בדרך שצריך לעשות על מנת לסיים את חייך – זו חזית ילדותית ודמיונית שנפתחת בעקבות חוסר יכולת להתמודד עם העובדה שכנראה כן תשאר בחיים שלך וכן תמשיך לחיות אותם יום אחד. זו בסך הכל התקרבנות.
כל ה- "וונאבי" 'רוצים למות', הם פשוט מבזבזים לעצמם את הזמן ומבצעים פעולות חסרות טעם שהם אחר כך יאלצו לתקן. אילו הייתה בהם כוונה אמיתית כמו שהם טוענים שיש בהם, הם לא היו מחכים שייצר החיים יצא מהם לבד, הם למעשה פשוט שמים עצמם קורבן לסיטואציה לא מוכנים להודות כמה הם חסרי שליטה על המצב ובעצם רוצים להרגיש שוב בסדר ונחמד אפילו. סביר להניח שמי שרוצה לרצות למות הוא פשוט נער מתוסכל בגיל ההתבגרות ששכח איך מעריכים ועבר קצת יותר מדי אכזבות בבת אחת, אין בזה שום דבר סקסי או אפל או חכם, אין בזה שום דבר פורץ גבולות, נסער, מורד, אין בזה מן הציניות והשחור. כל מה שיש בזה זו ילדותיות, פלסטיק ורוד שנצבע בצבעי שחור זולים בנסיון להראות אימו.

אחרי דבר – אם אתה אבוד, טפשי, בודד, שוקל לעשות לעצמך את הגהנום בשביל לרצות להתאבד כבר – אז אתה יהיר ומטומטם שלא מבין מה הוא עושה. החיים דומים קצת לנהיגה בשכרות בכל מקרה, אז, אם אתם עכשיו לא מוכנים לחוות את הכאב בקור של אלסקה בשביל לרצות למות ואתם מעדיפים להגיע אל התחושה הזו בכל מקרה רק ב"הדרגתיות", הרי שהוכחת שאתה טיפשי ובהכחשה יותר אפילו ממה שנדמה ואיבדת שליטה לגמרי ויכולת להבדיל בין מה שאתה באמת רוצה למה שקורה לך בכל מקרה. אולי יהיה יותר נכון לומר שאתה רוצה לרצות לרצות למות, אבל לא נראה לי שאתה מוכן גם להגיע אל רמות הכאב שיגרמו לך להיות מוכן לעמוד ערום באלסקה.
כך או כך, אל תעמוד ערום באלסקה,
אנשים די עם הבולשיט תפסיקו לבזבז את הזמן של עצמכם,

אוהבת אתכם מאוד ושונאת את האנושות –
הזית החביב, שמעולם לא הבטיח לשים קץ למבול, אגב – זה הכל בגלל היונה.