בריאן הדייג הפשוט

ביום אחד מבין רבים, בתאריך לא חשוב ובשנה מסווגת, בארץ לא ידועה ובעיר שכיחה, בריאן התיישב בחדרו המסודר, על כסאו הנוח, ליד השולחן הבוהק מניקיון, מול המחשב הנייד הישן והאהוב שלו. הוא היה מוצף ברעיונות, רובם לא ממומשים, אצבעותיו על מקשי המקלדת, עיניו העייפות מביטות שוב במסך הוורד (word) הלבן. באוזניו היו תחובות אוזניות זולות שקנה במכולת ההיא, בצד השני של הרחוב, והן השמיעו לו את השיר האהוב עליו, שיר עצוב שלא הרבה מכירים, שיר שהזכיר לו במידה מעטה את עצמו, וברגע ההוא ביום ההוא, השיר עזר לו לשקוע ברחמים עצמיים שסיפקו אותו מאוד. הרי בריאן, באופן מיוחד למדי, התמחה ברחמים עצמיים. בריאן בסך הכל היה דייג פשוט, שקיבל את רוב כספו מירושה, ובחר במקצוע הלא נכון. אבל בריאן היה דייג עם הרבה תחביבים, הרבה מזל, וחלום ענקי. ולכן, בשעה ההיא, ביום ההוא, אחרי שהוא חזר מיום ארוך בעבודתו המפרכת, ריח עז של דגים דבוק בעורו המקומט, הוא התיישב מול המחשב הנייד הישן והאהוב שלו, וחשב. הוא חשב על השראות. הוא חשב על השראות וניסה להבין מדוע הוא לא מקבל השראה. בריאן, לא היה איש טיפש. הוא ידע, כמו כל אחד אחר, שסופרים זקוקים להשראה. ואם הוא רוצה להיות סופר במידה כזו ואחרת, עליו לקבל השראה. ולא סתם השראה. בריאן אינו פראייר כמובן. הוא יבחר בהשראה הכי מעניינת שיש. ובריאן, ידע והבין, שהשראות באות ממחשבות, ולכן, באותו חדר מסודר וקטן, מול המחשב הנייד שלו, בריאן ישב וחשב. העניין היה מסובך למדי, בגלל שבריאן לא היה צר מוחין. היו לו המון רעיונות שונים, שלא אהב, כפי שציינתי מקודם. אך ברגע ההוא במקום הזה, הרעיון הנכון, לא הגיע. בריאן חיכה, וחשב, וכתב, ומחק, אך הרעיון לו חיכה כל כך הרבה זמן מבוזבז לא הגיע. הרעיון, משום סיבה ברורה לעין, איחר. מדוע, בריאן לא ידע. אז בריאן, כעבור שעה או שעתיים, החליט לוותר על הרעיון ההוא, שלא הגיע. בריאן החליט לצאת מדירתו העלובה, לצאת החוצה, שם אולי הוא ימצא רעיון, או השראה, או את המילים שהוא יכול לכתוב. הוא לבש את מעילו, אותו מעיל אהוב שהוא קנה בחנות שמצא, המעיל שבו השתמש כבר שבע שנים תמימות, בהן הוא היה תקוע באותו מקום ובאותה מחשבה, באותה עבודה ובאותו רעיון אבוד. בריאן עזב את הדירה שאהב בכל ליבו, אל הרחוב המלוכלך בשכונה הרעה שאליה התרגל. המדרכה הייתה רטובה, למרות שהגשם כבר הפסיק והשמש יצאה, ובריאן קיבל את השמש השוקעת בתור סימן טוב, וחייך. כי בריאן האמין בסימנים שכאלה. הוא האמין כל חייו, שיש לו גורל. שיש מישהו שהחליט כבר, ושהגורל שלו טוב, ושהוא יהיה מאושר. מאושר יותר מאי פעם. הוא דמיין את האושר בתור טעם מתוק, כמו סוכר בקצה הלשון, כמו השיר האהוב עליו מנוגן בכל מקום, כמו היכולת לרחף ולעוף, כמו הרצון העז לקפוץ ולרקוד. אך תחושה כזו, בריאן מעולם לא זכה, ולא יזכה לקבל. אך הוא לא ידע את זה. הוא האמין, שגורלו הוא כזה. שגורלו הוא מתוק, ואהוב ומעופף ומרקד. והוא נאחז באמונה הזו, שמסלולו כבר נקבע, ושסופו טוב, רק בגלל שבריאן פחד. הו, כן, בריאן פחד כל כך. הוא פחד מההחלטות שלו, הוא פחד מעברו והוא פחד מעתידו. הוא פחד שהוא שגה בעבר, שבחר לא נכון, הוא פחד שלא יהיה לו את מי להאשים, מלבד את עצמו. הוא פחד מסופו, אך ורק בגלל שבסוף, הוא יידע את האמת. בסוף, הוא יידע שהוא לא יזכה להרגיש את האושר שחלם עליו, שהוא לא יכתוב את הספר הטוב ההוא שכולם ידברו עליו, שהוא לא ימצא את אהבת האמת שמחכה מעבר לפינה, שהרעיון שמאחר לא יגיע לעולם, ובסוף, הוא יידע, שכל זה קרה באשמתו. ומזה, בריאן חשש כל כך. כי הוא תמיד היסס, הוא תמיד היה אבוד. משפחתו הכתיבה לו מסלול מדויק, אך הוא סירב ללכת בו, כי הוא היה עקשן, ולא רצה להיות כמו אביו, סבו, וקודמיו. הוא בחר להיות דייג פשוט. ומאז, בכל יום, בריאן הלך לים ברגל מהדירה העלובה שלו, אוחז בציוד הדייג שלו, חושב את המחשבות שהוא נוהג לחשוב ושומע את השיר העצוב שהוא אוהב, אותו השיר שקצת מזכיר לו את עצמו, באותן אוזניות זולות שהוא קנה במכולת שבצד השני של הרחוב, עולה על הסירה שלו, זורק את החכה שלו לים, שוקע ברחמים עצמיים, ומחכה. מחכה לדגים שיבואו, כמו שהוא מחכה לרעיון שיבוא, כמו שהוא מחכה לאושר שימצא אותו, כמו שהוא מחכה כל חייו, וההבדל היחידי הוא, שהדגים כן מוצאים אותו. וכך קורה בכל יום, בכל חודש ובכל שנה של חייו, מאז שהוא עזב את ביתו, ניתק כל קשר עם משפחתו ועבר לגור באותה שכונה רעה בדירה העלובה בחדרו המסודר, ליד המכולת הזולה והים החופשי. ובליבו של בריאן, מאז אותו היום שבו עזב את ביתו, מתגורר אותו פחד שיכול להביא אליו את הקץ בקלות. אך בריאן התעלם. התעלם מהפחד שחיזק את אמונתו, ואיים עליו. בריאן התעלם מהפחד, כי הוא לא רצה לפחד. הוא לא רצה שהפחד יהיה חלק ממנו. בריאן לא רצה עוד תכונה רעה שרק תחמיר את מצבו. הוא לא קיבל את הפחד, למרות שהוא חש אותו. בריאן המשיך להאמין באותו גורל מטופש ושטחי, והמשיך להאמין שהוא צודק, כי בריאן פחד מהפחד. כי הפחד התחזק. הפחד גדל, והתנפח, ועכשיו הפחד הוא לא רק פחד קטן, הפחד כבר לא ספק, עכשיו הפחד הוא פחד, ענק ונוראי. ובריאן לא ידע, מה יקרה כשהפחד ינצח את האמונה.
בריאן חצה את הכביש, מביט בשמיים שהשקיעה צבעה, אותה שקיעה שבריאן חשב לסימן טוב, אותה שקיעה שהביאה למותו. בגלל שבריאן, שהתרכז כל כך במחשבותיו ובשקיעה, לא שם לב שהוא לא עובר במעבר חציה. והוא לא שם לב למכונית הישנה והרעועה שעברה בכביש במהירות עצומה, מכונית שהיה בה נהג שיכור, שלא שם לב לבריאן. ולכן, בגלל כל חוסר תשומת הלב הזו, בריאן נפגע. המכונית פגעה בו, והוא נפל על הכביש. כאבו היה עז, כאב ממשי, משכר ומהמם. אבל בריאן לא פחד יותר, כי בריאן ידע. באותו רגע, באותה שעה, באותו כביש בשכונה הרעה, בריאן השתחרר מכל פחדיו, כי הוא ידע שזה, כל מה שהפחד יכול לעשות. עכשיו, הפחד לא יכול לפגוע בו יותר. ובריאן לא בכה. הוא הרפה את אחיזתו בפצעיו, ועצם את עיניו. ופתאום, בריאן הרגיש מן תחושה מוזרה. ובקצה לשונו, הוא חש מן טעם מתוק כל כך, טעם שהוא לא זיהה. ופתאום, בריאן החל לשמוע, את השיר האהוב עליו. אותו שיר קצת עצוב ולא מוכר, רק שעכשיו בריאן התייחס לשיר בתור שיר שמח. ואז, בריאן עף. הוא עצם את עיניו העייפות, שנהגו להביט באותו צג מחשב לבן וריק ממילים, ובדמיונו המפותח למדי, בדקותיו האחרונות, הוא עף. ובדמיונו, הוא טעם, והוא שמע, והוא עף והוא הרגיש את אותו רצון עז לרקוד. ושם, בדמיונו, בריאן מצא את הרעיון האבוד, ואת האושר, והוא ידע, שכל זה, קרה באשמתו.