בסוף געגוע

-הקדמה קצרה-
23,544. מספר כ"כ גדול, עם משמעות כל כך עצומה.
23,544 חיילים שנפלו בעת שהקריבו את עצמם בשביל המדינה, בשבילנו.
וכל שנה מחדש, בתאריך אחד, למשך 24 שעות, כל המדינה עוצרת ונזכרת.
אבל בשביל המשפחות של כל חלל, המשפחות שמתקשרות לכל עשרות אלפי הסיפורים,
זה מעבר ל 24 שעות. המשפחות זוכרות ומתגעגעות במשך שנה שלמה, פעם אחר פעם, ויום רודף יום.
אצלנו זה מתחיל בציון ערב יום הזיכרון, ומסתיים בתחילת יום העצמאות, וזה לא יגמר לעולם.
אצל המשפחות זה מתחיל כבר משמיעת הבשורה, ולא יגמר לעולם. וזה נמשך תמיד.
החללים הקריבו את עצמם בשביל כל הארץ הזו, ופתחו פצע עצום בלב של משפחותיהם.
23,544. מספר כ"כ גדול, עם משמעות כל כך עצומה.

החלה הצפירה ברחבת הטקס השכונתי.
2 דקות.
במהלכן אני פשוט עומדת, ושותקת. בקושי מסוגלת לנשום.
צפירה אחת בת 2 דקות שמרכזת בבת אחת את כל שאר הזמן שאני חושבת על הפרח שלי.
מולי אני רואה כמו מין "הולוגרמה" של זכרונות ורגעים איתו שלא אוכל לשכוח אף פעם.
אבל רק אני. רואה את ההולגרמה שלי. ובטוחה שיש עוד אמהות כמוני וגם אבות שרואים מולם את ההולגרמה שלהם.
וכמעט ולא מסוגלת להחזיק את הדמעות.
אני זוכרת כל השנה, בכל יום. אבל ביום הזה הכל מרגיש אחרת. וזה מובן.
ההולגרמה מתחילה ישר כשהשתי דקות מתחילות לרדת להן.
אני תמיד מתמקדת בזכרונות כמובן, אבל לא יכולה להמנע מלייחס תשומת לב לרגש.
התפוצצות בלתי ניתנת להסבר של אושר על כל החוויות שנצברו, התרגשות מאירועים שונים, אבל יותר מהכל-עצב עצום.
עצב שהחל מהנקישה הארורה בדלת ביתי, ומאז לא מרפה ממני.
לא היא, לא הדמעות שנשפכו באותו היום,
לא הדיכאון ששרר בי.
הרגשתי כל כך אבודה, כאילו חלק משמעותי נשר מהגוף שלי ואינו יחזור עוד.
גם אם הייתי רוצה להדחיק, זה לא אפשרי.
אי אפשר להמשיך הלאה. וזה אף פעם לא יוכל לקרות.
ופתאום זה הכה בי. רצף מתמשך של געגוע.
אף פעם לא הרגשתי את זה בצורה שכזו.
כל כך רוצה לחבק אותו הכי חזק שאפשר,
לדבר איתו על הכל,
להכין לו את האוכל שהוא הכי אוהב ולהנות יחד איתו מכל רגע שהוא נהנה מהאוכל.
ופשוט לדעת שהוא כאן, שהוא נמצא.
שיש לי בשביל מה לחיות.
הצפירה הגיעה לסיומה.
בזמן שאני חנוקה מדמעות, ההולוגרמה נסגרה עד לשנה הבאה.
למרות שהיא מופיעה אצלי בראש תמיד בחלקים-רק בסיטואציות שונות, בפלטפורמה אחרת.
אחרי יום הזיכרון הזה הבנתי בהכי פשטות שיש.
לא משנה מה אני מרגישה, מה אני רואה, מה אני זוכרת.
תמיד זה נגמר בדבר ההכי כואב שיש.
זה נגמר בסוף בגעגוע.