-בלי שם- פרק2 מוקדש ליומניסטית בגעגועים, ממחלקת טיפול נמרץ.
ליה התהלכה מאחורי שחר.
היא עברה ליד השולחן שלנו, אך המשיכה כאילו כלום, לעבר שולחנה של שחר. היא התיישבה ליד שחר.
היא עטתה הבעת שיכחון, והתקדמה לעבר שולחננו.
״ליה?״ ניצלתי את ההזדמנות ולחשתי לה.
״מה?״ היא ענתה בכעס ונעצה את עיניה ברוכסן תיקה, ממאנת להסתכל עליי.
״עברתי מקום. בסדר? שחר ואני תיאמנו עם חן, ולא הייתה לה בעיה שהיא ואני נתחלף. ולך אין בעיה, נכון? אז הוד רוממותה יכולה עכשיו לכתוב לי אישור לקחת את התיק שלי ולא לראות את הפרצוף שלה יותר? לא אכפת לי, כי ממילא אינני צריכה את אישורך. אז ביוש, בוגדת.״
את כל זה היא אמרה בנשימה אחת, ואת המשפט האחרון בנחמדות הצינית שלה.
תמיד ידעתי שליה יכולה להיות מאוד עוקצנית לפעמים.
אך היא לא השתמשה בזה נגדי, כי הייתי החברה הכי טובה שלה.
עוד לא הספקתי לעכל את שהיא אמרה, והיא התסלקה. העדפתי לא להביט לאחור, אל שולחנה של שחר, או להביט אל גן המשחקים שבחוץ.. העדפתי להביט אל מחשבותיי.
אז עזבתי הכל, וברחתי למסדרון .
~~~~~~~~~•~~~~~~~~~•~~~~~~~~~•~~~~~~~~~•~~~~~~~~~•~~~~~~~~~•~~~~~~~~~
ישבתי על הרצפה.
לא בכיתי.
לא ידעתי למה לבכות. הייתי מאוד מבולבלת .
המבט על פניי בטח העיד על ילד קטן, שלא מבין מדוע אמא לא מרשה לאכול ממתק.
חזרתי בראשי על דבריה של ליה.
אפשר להבין מדבריה ש:
נמאס לה ממני-אני צריכה לגלות למה.
היא החליטה לעבור ליד שחר-זו עוד הוכחה לכך שנמאס לה ממני.
היא לא שאלה אותי על המעבר שלה-ממש הכעסתי אותה.
היא קראה לי בוגדת-אני צריכה לגלות למה. מה עשיתי?!?!?!?
~~~~~~~~~•~~~~~~~~~•~~~~~~~~•~~~~~~~~~•~~~~~~~~~•~~~~~~~~~•~~~~~~~~~
אז מסתבר שכולם שונאים אותי.
ולא, אל תתחילו לנחם ..
יש לי הוכחות .
אז תחסכו את העידודים, ותקשיבו , או תקראו, טוב טוב.
נכנסתי לכיתה.
ציפיתי לראות את חן יושבת בשולחני, אך נדהמתי לגלות שהיא מפטפטת עם תמר, בשולחן שלה.
וואו, שונאים אותי .
אז התיישבתי, בשולחן, לבדי.
-כחכחכחכחכח…-
שמענו את קולה של המנהלת ברמקול.
״קורל אפרתי, ז׳ 2, תגיעי בבקשה בדחיפות למשרדי. המשך יום נעים.״ קולה היה קר כקרח.
משרדה של המנהלת? הנה אני באה.
תגובות (0)