"בית קברות לחיי נצח"

"בית קברות לחיי נצח"

"אבא!" קראה בריסל בהיכנסה למטבח לפני שהספקתי ללגום מהקפה. "קדימה! אנחנו צריכים ללכת!".
הנחתי את הספל המהביל על השולחן ונעמדתי באנחת זקנים. אין שעון מעורר בכל העולם שיכול להתחרות בעקשנותה של הילדה הזאת.
הושטתי לה סנדביץ' עטוף והיא הכניסה אותו לתוך תיק בית הספר הצבעוני שלה. כשהילקוט צמוד לגבה היא נראית כמו צב לא מרוצה שקשקשו עליו עם טושים בלתי מחיקים.
"קדימה!" קראה כאילו מובילה גדוד לוחמים אל הקרב. מיהרתי אחריה לחדר המדרגות מבלי להספיק אפילו לפהק. היא החזיקה את דלת המעלית בזמן שנעלתי את דלת הדירה, ואז נכנסו שנינו פנימה. כשהמעלית החלה להחליק מטה פנתה להביט בי. "על מה אתה חושב?" שאלה כפי שהיא עושה לעיתים כה תכופות. היא לעולם לא מסתפקת בתשובה עצלנית. "אני חושב על כל האנשים בעולם שעומדים עכשיו הפוך" אמרתי.
"עומדים על הראש כאילו? למה שתחשוב על אנשים שעומדים על הראש?" חקרה בחשדנות. חייכתי אליה ומיהרתי להסביר. "לא באמת עומדים על הראש, אני מתכוון עומדים הפוך. תחשבי על זה, ברגע זה ממש יש מיליונים של אנשים בקצה השני של העולם שהראש שלהם פונה כלפי מטה. הם סופרים את הכוכבים וטועמים את הגשם, חושבים שהכל נמצא הרחק מעליהם. אבל למעשה, מהצד הזה של העולם, הכל מתרחש למטה". מספר הקומה התחלף משלוש לשתיים "כי העולם עגול אבא?". "כן מתוקה שלי. כי העולם עגול".

הלכתי במורד הרחוב הראשי כשידה של בריסל לופטת בשתיים מאצבעותי. היא גודלת מהר, חשבתי לעצמי, עד לא מזמן הייתה לופטת בידה רק אחת מאצבעותי. פנינו לכאן ולכאן וחלפנו על פני מאפיות ובתי קפה בעלי שם שאיש לא טורח לזכור. ריחות הקפה הקלוי והמאפים המתוקים העלו בי זכרונות מימים אפורים יותר, כאשר לצבעים הייתה משמעות עמוקה. חלפנו על פני מסעדת "נינט" הפינתית והמלצרית חייכה אלי בחיבה. זה המקום היחידי שאני מכיר בשמו, מאחר והוא קרוי באותו השם של אמא של בריסל הקטנה. הצליל של השם "נינט" תמיד העלה על לשוני טעם מר ומתוק בו זמנית. כאילו העבר והווה מתערבבים למנה אחת בזכרונותי.
גם את השם "בריסל" אני אוהב. אהבתי את העיר בריסל מאז ומתמיד ושם גם פגשתי את נינט לראשונה. החיבור בינינו התחזק ככל שמצאנו יותר נושאים לחלוק עליהם את דעותינו. היא, למשל, רצתה לקרוא לבת שלנו לורן על שם אמא שלה שנפטרה קצת לפני הלידה. אני התנגדתי בתוקף ואמרתי שאני מעדיף שתקרא לבת שלנו "קופיפו" או "ג'יגליפאף" ולא לורן. לא יכולתי לשאת את המחשבה שאצטרך להיזכר בפנים המקומטות ונטולות האמון של אמא שלה בכל פעם שאקרא בשמה של בתי המתוקה.
היא שנאה אותי בכל רומך איבריה, ואת זה היא לא התביישה להפגין בכל פעם שנינט לא הייתה בסביבה. כשהיינו רק אני והיא באותו החדר הייתי מרגיש גלים מצמררים של קור. ממש כאילו היא עצרה את הנשימה ושחררה אותה בבת אחת. עורי החשוף עדיין זוכר זרמים חדים וברורים של גועל מלטפים אותו כמו רוח רפאים מבעיתה. עד שנינט הייתה חוזרת לזווית העין לפחות, והגלים היו פוסקים לזמן מה. מעולם לא ידעתי למה היא חשה כך כלפי, אולי מפני שאני שכיר ממעמד הביניים, אולי כי אני חצי עיראקי, אולי כי אני לא מדבר צרפתית כמו שצריך ואולי בגלל שהקאתי פעם אחת כשהיא נתנה לי לטעום תבשיל חלזונות שהיא הכינה. הגעתי למסקנה שלא חשוב מה אעשה, תמיד יהיו כאלו שישנאו אותי בלי הסבר שעולה בקנה אחד עם ההגיון.
הצעתי לבריסל שנקנה ארוחת צהריים בדרך חזרה מבית הספר אבל היא הייתה שקועה בהובלה עד כדי כך שלא שמעה אותי. כזו היא כשהיא חדורת מטרה. חשבתי לספר לה על ההפתעה הקטנה שאני מכין לה אבל חזרתי בי. אולי אחרי שנבקר את אמא.
הגענו לבית הקברות והשומר בכניסה חייך אלי כשחלפנו על פניו מבלי להאט. הוא אולי האדם היחידי בעולם שיכול להגיד שראה במו עיניו צב צבעוני גורר אחריו כלב זקן. ולא רק ראה, אלא רואה כמעט בכל בוקר! בריסל כבר הכירה את הדרך כאילו חרשנו אנחנו את השביל ברגלניו, ותוך זמן קצר נגלתה לפנינו המצבה של אמא. מוקפת בפרחים פראיים וצמחיית אביב רעננה, פניה החלקות של האבן מברכות כבכל בוקר את השמש שמדי פעם מסתתרת מאחורי איזה ענן לבן וטפוח.
"היי!" קוראת בריסל מרחוק ומשחררת אחיזתה מידי. היא רצה לכיוון המצבה בהתרגשות ומתיישבת על לוח השיש הצבוע בצבעים נצחיים של סתיו. אצבעותיה מלטפות את האותיות החרוטות בו, וכף ידה הקטנה מנקה מהאבן המבריקה גרגרי אדמה זעירים שנסחפו לשם עם הרוח. היא מתחילה בשצף סיפורים קטועים על החברה החדשה שלה בכיתה, המורה המרושע לאנגלית שמדבר במבטא מצחיק, החתולה של השכנה שילדה חמישה גורים מתוקים בבת אחת ועל הפרחים הסגולים והקטנים שצמחו בסדקים של הרצפה בכניסה לבניין. גם אני ראיתי אותם, את הפרחים הסגולים.
מדי פעם הייתה מתכופפת אל המצבה ולוחשת לה סוד שאסור שאשמע ואז הייתה צוחקת. עיניה קרנו כמו שתי גחלים כשצחקה וזה הזכיר לי את נינט, אמא שלה, שלה יותר מכל דבר אחר בעולם.
מבלי שאומר דבר היא נעמדה וניערה דבר מה דמיוני מברכיה. התנצלה על כך שהיא חייבת לרוץ כי יש לה בית ספר, ושלחה נשיקה באוויר. אני רק חייכתי והבטתי בה מדלגת לכיווני ללא כוונה לעצור "קדימה אבא! צריך ללכת!" קראה אל מאחורי גבה כשחלפה על פני. אני חושב שזה המשפט ששמעתי אותה אומרת הכי הרבה בחייה הקצרים. שלחתי לנינט נשיקה עילמת באוויר כפי שעשתה בריסל ומיהרתי להדביק את צעדיה הנמרצים. לאחר שחיבקה אותי לשלום בכניסה לבית הספר ירד קצב החיים לכדי הילוך איטי. נכנסתי למאפיה וקניתי קוראסון שקדים ולאחר מכן קפה שחור וחזק בבית הקפה הקבוע שלי. הגעתי הביתה ושקדתי בהפתעה שהכנתי לבריסל. עד אחר הצהריים כשבאתי לאסוף אותה מבית הספר, זה כבר היה מוכן.
היא הייתה תשושה מהיום הארוך שלה ולא דיברה הרבה כבדרך כלל. רק סיפרה לי פה ושם על ההתקדמות שלה במתמטיקה והמבחן שלה בדקדוק עוד יומיים. יכולתי לראות שמשהו מטריד אותה אבל לא שאלתי כלום. נסיון החיים שלי לימד אותי שכדאי לתת לילדים להתמודד עם התחושות שלהם בעצמם לפני שאתה בא ופותר להם את זה בדרכם המכנית של המבוגרים.
נינט תמיד נהגה לומר שבריסל צריכה לדעת לפחות שפה אחת כמו שצריך. לא חשוב אם זה צרפתית, אנגלית, מוזיקה, ציור או ריקוד. מה שלא יהיה, אבל לפחות שפה אחת שהיא תשלוט עליה כמו שצריך.
לפני שהכרתי אותה חשבתי שהמטרה היחידה של שפה היא להעביר מסרים בין אדם אחד לאדם אחר, אבל היא הראתה לי שיש לשפה חשיבות גבוהה בהרבה מזו. "השפה היא פורקן" אני שומע אותה אומרת גם היום. "השפה מאפשרת לך להביע את עצמך, מאפשרת לך להיות מי שאתה. ההבעות שלך הן אלו שמבדילות אותך ומאפשרות לך להיות עצמך. לא נולדת להביע, ההבעה שלך היא זו שמולידה אותך" הייתה אומרת. חשבתי על זה זמן רב וזה רדף אותי. הרי מה המשמעות של כל הספרים שקראתי אם מעולם לא כתבתי דבר? ומה החשיבות של כל השירים ששמעתי אם איני שר או מנגן בעצמי? באיזו שפה אני מדבר? אולי יום אחד אמצא את השפה ההיא. וכאשר יקרה הדבר, לא אפסיק לדבר לרגע. גם אם את השפה הזו מביעים בשקט מוחלט.

עד הערב, מול שולחן האוכל, היא כבר עיקלה את המחשבות שלה ותרגמה אותם לכדי מילים. "אבא, אמא באמת שומעת אותנו נכון?" חשבתי על זה לכמה רגעים. "אני לא יודע, אבל אני מאמין שהיא שומעת אותנו כשאנחנו מדברים אליה" אמרתי והיא חזרה לשקוע במחשבות. לילדים לוקח יותר זמן להלביש צורה על הרגשות שהם מרגישים. "אני יודעת שאמא שמחה. תמיד כשאני חושבת עליה היא שמחה" אמרה לצלחת הכמעט מלאה לפניה. "אבל היא אף פעם לא עונה לנו. כי היא מתה, ואם היא מתה אז איך היא שומעת אותנו?" עכשיו השאלה הייתה מופנית כלפי ולא לצלחת. אני תמיד מקבל את השאלות הקשות באמת.
הבטתי בעיני הגחל שלה וחשבתי קצת. "אני לא יודע אם אמא שומעת אותנו חמודה שלי. אבל אני יודע ללא ספק שאני שומע אותה". בריסל הרימה בשתי ידיים את כוס מיץ התפוזים ולגמה ממנה קצת. ואז, בקול מלא אשמה אמרה "אני לא שומעת את אמא".
"את רוצה לשמוע את אמא?" שאלתי ולא ענתה. יכולתי לראות את שני הגחלים בעיניה דועכים מעט. "יש לי הפתעה בשבילך" אמרתי בזמן ששיחקה במנה שלה עם המזלג "מחר על הבוקר אני אראה לך אותה".

באותו הלילה לא הצלחתי להירדם. זכרונות השקיעו והציפו אותי אבל לא איפשרו לי לצלול לשינה של ממש. נינט הופיעה בעיני רוחי בכל מני זמנים שונים, לבושה בכל מיני שמלות שונות. נזכרתי בשיחת הטלפון מהמשטרה שהגיע יום שלם לאחר שנעדרה. יום שלם שבו לא הפסקתי לעשן ולכסוס ציפורנים.
הבשורה המצערת ניתנה לי על ידי קול נמוך ומבין של פקיד משטרה. הוא גרם לי לתהות אם יש תפקיד מוגדר שכזה במשטרה, לבשר בשורות אבל. כשדיבר התחיל עם הסוף, ואז בהדרגה הוסיף את הפרטים האחרים כאילו הם בכלל משנים משהו. הבחור ניסה לשדוד אותה ונפלט לו כדור. הוא בסך הכל רצה את הכסף שלה ולא את חייה. רצה להאמין שהכוכבים מעל הראש שלו הם למעלה ולא למטה. רצה להאכיל את פיותיהם של בני משפחתו, ולא ביקש להרעיב את לבבותיהם של אחרים לנצח בעקבות כך. הוא הסגיר את עצמו וכך גם מצאו את גופתה. גילה חרטה עמוקה בליבו. הוא בכה בחקירה.
כל מני דברים כאלו אמר הפקיד. גם היום אני זוכר את שיחת הטלפון הזאת כאילו הייתה סיוט נוראי ולא בהכרח זיכרון ממשי שגופי חווה יחדיו עם הנפש.

בבוקר המחרת הייתי אני זה שהוביל את בריסל בפניות המבלבלות של רחובות פריז. חלפנו על פני אין ספור מאפיות ובתי קפה ועקפנו כיכרות ניצחון כאלו ואחרות עד שהגענו לפתח מבנה אבן רחב וגבוהה. האבנים המרוצפות לקירות נראו חכמות וזקנות והגג התחדד למעין אף מתנשא שכזה, שמטיל צל על הכיכר הגאוותנית שלמרגלותיו. "מה זה פה?" היא שאלה כשעצרתי. ידה עדיין לא הרפתה מאצבעותי וחייכתי אליה ברוגע. נכנסנו פנימה ונדרשו לבריסל כמה רגעים לעכל את סדר הגודל של המבנה מבפנים. יכולתי להבין אותה, מקומות גדולים גורמים גם לי להרגיש קטן. "זה הרבה מאוד ספרים" אמרה בתמיהה כשניגשתי לדלפק הקבלה. החלפתי כמה מילים עם הספרנית החביבה והמבוגרת והושטתי לה מחברת בעלת עטיפה סגולה. היא בחנה את המחברת לכמה רגעים ולאחר מכן החתימה את הדפים הראשונים בכמה חותמות. הספרנית חייכה אלי מבעד לגוז עדשות מרובעות וקטנות "אולי תרצה להניח אותה במקומה בעצמך? זו מסורת פה בסיפריה" אמרה ולקחתי את המחברת לידי. "הסיפריה הראשית, מסדרון שתיים עשרה, מדף ארבע של השורה החמישית בשמאל. ממש בין אד"ה ב' לבין אד"ה ח'. אתה תזכור את זה או לרשום לך?" הודתי לה והובלתי את בריסל לכיוון אולם הספריה הראשי, שהוא גם המרשים מבין כל יתר האולמות.
לאחר מבוך אינסופי של מסדרונות עשויים דפים ואבק, הגענו אל המדף אליו כיוונה אותי הספרנית.
ירדתי על ברכי בכדי שהראש של בריסל ושלי יהיו באותו הגובה. הושטתי לה את המחברת הסגולה והיא קיבלה אותה לידיה בשתיקה. "את זוכרת שאמא הייתה שרה לך?" שאלתי והיא הנהנה. "אז אולי לא ידעת, אבל את השירים שהייתה שרה לך היא כתבה בעצמה. אלו היו השירים של אמא והמילים שלה" מהבעת פניה של בריסל לא היה אפשר לפענח אם אכן ידעה זאת או לא, או שמה לא נתנה דעתה לעניין לפני כן. "לאמא היו הרבה מאוד שירים, והם כולם פה. ממש בין שתי ידייך" בריסל הביטה במחברת הסגולה שבידיה כאילו אוחזת קריסטל שביר ויקר ערך.
"פה בסיפריה אנשים אולי לא שומעים אותך, אבל את יכול לשמוע אותם חזק וברור כאילו הם עומדים לפנייך. זה כמו בית קברות, רק בדיוק הפוך. פה אנשים חיים לנצח". בריסל הרחיקה את המחברת כאילו עשויים הדפים להתלקח מהגחלים שבעיניה. "אמא?" שאלה את המחברת ונשמע קול מרוחק שציווה עלינו לשמור על השקט. סימנתי לה עם אצבע על השפתיים שעלינו ללחוש. "כן, זאת אמא." אמרתי והיא פתחה את המחברת באמצע, האותיות הקטנות הופיעו כאן וכאן בסדר שונה ולצד אותיות אחרות.
"אבל אבא!" צעקה בלחישה שרק אני יכול לשמוע. "אני לא יודעת לקרוא! אני רק התחלתי ללכת לבית ספר!" חייכתי אליה וליטפתי את שיערה החלק. "אני אקרא לך מה שאמא אומרת לנו. לפחות עד שתוכלי לשמוע אותה בעצמך" בריסל חיבקה את המחברת והצמידה אותה חזק חזק לליבה.
"ואמא לא תמות פה לעולם? אמא תחיה פה לנצח?" היא שאלה. "כן מתוקה שלי. פה אמא תחיה לנצח".