בית ספר למחוננים פרק 2: הרעיונות

לינוי כבר נסעה באוטו כשכל החפצים בתיק שלה. היא התכתבה בזמן הקצר שנותר לה לפני שהיא מגיעה לגיהנום. גיהנום ממושקף עם גשר. היא רק שמעה עוד דברי ניחומים מהחברות שלה ושום דבר אחר.
"הגענו." אמרה אמא של לינוי בקול יבש. לינוי עדיין יושבה ובהתה במסך הטלפון שלה והתעלמה ממנה. "זהו זה!" אמא חטפה את הטלפון מידיה של לינוי.
"מה יש לך?" התעצבנה לינוי.
" את לא עומדת להותיר רושם רע כבר ביום הראשון של הלימודים! כאן עורכים את פגישות ההיכרות ואחר כך יסיעו אתכם באוטובוס למקום הלינה שלכם כדי שתתארגנו. אני מצפה שיתרשמו ממך ולטובה!"
לינוי יצאה מהאוטו וטרקה את הדלת בכעס. למה זה מגיע לה? למה?! יופי, היא אפילו לא ידעה לאן לפנות. היא בהתה בשלט היחיד שנמצא כאן. לאן היא אמורה לפנות? ל-'ביתן אפלטון ימינה' או 'ביתן הרצאות אינשטיין שמאלה'? היא ראתה בחור אחד בערך בגילה יוצא מתחנת נאוטובוס הקרובה אל עבר האוטובוס לבית הספר.
"סליחה?" היא שאלה אותו. "אתה יודע אולי איפה עושים את רעיונות ההיכרות? לחדשים?"
הנער שתק ורק הצביע בידו לכיוון 'ביתן אפלטון ימינה'.
"תודה על העזרה," אמרה לינוי אך בליבה הוסיפה \'ותודה על הגישה החמה והמדהימה'. היא שאלה את עצמה אם גם היא תהיה כזאת סנובית אחרי חודש של לימודים. היא צעדה לכיוון ביתן אפלטון. על הדלת היה כתוב 'אם אתם בטלנים אז לא הגעתם למקום הנכון!' ופרצוף חושב ליד אותה הכתובת. אה, נפלא! עכשיו הסבירו לה שהיא לא הגיעה למקום הנכון! אולי עכשיו יתנו לה ללכת. היא בהתה בקיר בפרצוף עצבני.
"וואו, את נראית אפילו יותר עצבנית ממני מהעובדה שאת עומדת להיות בבית ספר חנוני," הפטירה בחורה מאחוריה. לינוי הסתובבה ובחנה אותה. היו לה שלושה חורים בכל אוזן ונזם ענקי באף. הייתה לה חולצת בטן וחצאית מיני קצרצרה. המחשבה שהנערה הזאת תלמד בבית ספר למחונים שיעשעה אותה.
"בלי להעליב, את נראית מחוננת בערך כמו ניקי מינאז'," אמרה לינוי. לרגע היא חשבה שההערה הזאת ממש פגעה בנערה, אבל היא רק צחקה.
"כן, הרבה אומרים לי את זה. הציונים שלי גם לא היו משהו, כי אני אף פעם לא הקשבתי. בהתחלה חשבו שמשהו דפוק לי במוח, אבל כשעשו לי בדיקה האיי קיו שלי היה 148. אז אמרו שבגלל שאני מחוננת יש לי סוג של הפרעת קשב. אז הביאו אותי לכאן כדי ש'ילמדו אותי חומר מעניין לרמה שלי'." היא עיוותה את הקול שלה שלה בהגזמה כלכך גלויה שלינוי לא יכלה אלא לצחוק בפעם הראשונה מאז שנודע לה שהיא מצטרפת לבית ספר למחוננים. "את דווקא מוצאת חן בעיני. איך קוראים לך? אני אורטל."
"לינוי," אמרה לינוי. "וואו, ממש טעיתי כשאמרתי שכולם פה חנונים."
"אל תשלי את עצמך. הרוב הם כאלה. אני פה כבר שנה שנייה, את יודעת?"
"מסכנה. אז את תוכלי להכיר לי את כולם פה," אמרה לינוי בעודה פותחת את הדלת. אורטל ולינוי נכנסו לחדר. לפני לינוי היו עוד שני בנים ובת. היא טופפה בעצבנות על המשענת של הכיסא שלה. עכשיו היא כבר באמת לא ידעה למה לצפות.