בית ספר למחוננים פרק 1: התגלית של לינוי

"אני לא מבינה אותך. את צריכה לשמוח מזה! לעוד כמה ילדים יש הזדמנות כזאת?" אמרה אמה של לינוי בפליאה.
"לשמוח?! אני אמורה לשמוח במקום נידח בבאר שבע שכולם קוראים לו בית ספר למחוננים?!" צרחה לינוי."ועוד בלי החברות שלי? ובלי בנג'מין? במקום שחוזרים רק בשבתות ולומדים 24 שעות ביום?!" לינוי לא האמינה שהוריה הסתירו את זה ממנה. יהלי והדר יתפלצו כשישמעו על זה. היא? הולכת לבית ספר לחנונים? הילדה שהולכת לשופינג כל שני וחמישי ולא מתאמנת למבחנים, חורשת את המחברות שלה ומפטפטת על תאוריית היחסות של איינשטיין או משהו? כן, הציונים שלה היו טובים למרות שהיא אף פעם לא התאמנה. וכן, בבדיקות הוכיחו שהיא מחוננת. אז מה? היא לא רצתה דבר כזה. היו לה שאיפות להיות רופאה, ואמרו לה שזה יהיה יותר קל להתקדם לזה אם למדו בבית הספר הזה למחוננים מגמת ביולוגיה, אבל שווה בגלל זה להרוס את כל גיל ההתבגרות?!
"אני את ואבא כבר קבענו…" התחילה אמא להגיד.
"אנחנו קבעתם! ככה זה מתנהל פה! בלי שאומרים לי כלום!" לינוי קוטעת את אמה
בצרחות. "איך העזתם לא לומר לי כלום?! אני עדיין לא הסכמתי לזה!"
"זהו זה, זה לא נתון יותר להחלטתך!" אמא כבר החליטה לעזוב את הגישה הרגועה יותר. "את מגיעה לבית הספר הזה וממשיכה להתנהג כרגיל! אם אני אראה ציון אחד מתחת לממוצע שלך את גמורה, זה ברור לך?!" לא היה גבול לכעס של לינוי. היא נפנפה באגרופה מול אמא שלה וכשהחליטה שזה לא מספיק נכנסה לחדר וטרקה מאחוריה את הדלת בכוח כזה שבובת הניקי שלה נפלה מהמיטה.
"רוצה להתחלף איתי?!" לינוי חטפה את הבובה מהרצפה ונעצה בעיניה התפורות מבט זועם. ניקי המשיכה לחייך חיוך תפור וצמרי.
"משהו מצחיק אותך?!" לינוי צרחה. משום מה זה הכריע אותה והיא התחילה להחטיף לה אגרופים. לבסוף היא נרגעה.
"סליחה, ניקי, זאת לא אשמתך," אמרה לינוי בקול מלא חרטה. הזעם שלה התחלף בעצב. היא לא התכוונה ככה לפגוע בבובת הניקי המתוקה שלה או באמא שלה. היא פשוט הייתה כלכך מדוכדכת מזה שתיפרד מהחיים שהתרגלה אליהם. בלי החברות שלה והחבר שלה? בלי אפילו שיחות טלפון קצרות איתם? מה הקטע? למה היא חייבת ללמוד במקום כזה? לא שתהיה לה בעיה למצוא חברות בבית ספר חדש רגיל, אבל… תמיד היא צחקה עם חברותיה על בית הספר הזה, שבו הדבר הכי חשוב זה למידה. בטח כולם שם כאלה חננות עם משקפיים וגשר ולא מעניינים אותם הנושאים שמעניינים אותה. איך היא תשרוד שם? והכי עצוב זה בנג'מין. בנג'מין הכי חתיך ומקובל בבית הספר, והוא שלה. כמה בנות רודפות אחריו… מה אם הפתגם 'רחוק מהעין רחוק מהלב' יהיה נכון? שהבדידות והפיטוי יכריעו אותו והם לא יהיו יותר יחד? החברות שלה יישארו לצידה, כי הן כבר חברות הכי טובות מהגן ודבר לא יכול לשנות קשר הדוק כזה. לבסוף לינוי החליטה לבכות. להוציא. לפרוק. להתמודד. ולהבין שהחיים שלה כבר לעולם לא יחזרו להיות כמו פעם. כשאמה של לינוי קראה לה לארוחת ערב ניקי הבובה כבר טבעה בים הדמעות של לינוי וביקשה נואשות הנשמה מפה לפה.