בית לעתיד – פרק 1

כמעט 13 שנים עברו מאז אותו יום גורלי בו נולדתי. עברתי הרבה קשיים, אבל.. הנה אני כאן, חיה ונושמת.
הסיפור המדהים שנכתב ביומן הזה הוא אמיתי לגמרי.
קצת עליי.. קוראים לי סאלי אן, אני בת 13 במרץ הקרוב, ויש לי שיער ג'ינג'י כהה, עיניים שחורות כמו הלילה, ואפשר לומר שאני רזה,כן.
אופי? ( אני לגמרי כנה עכשיו ) אני שקטה, חכמה, קצת קנאית ומתאהבת בקלות.
ועל זה בדיוק רציתי לספר לכם.

ביום חמישי החמים שבו מתחיל סיפורנו, התעוררתי לקול השעון המעורר הישן שלי.
"ש-עון-מ-טומ-טם," הגיתי הבהרה בכל פעם שדפקתי עליו כדי להשתיקו.
אחרי שהשתקתי אותו במקצועיות הידועה לי, בדקתי מה השעה. השעה הייתה שש בבוקר.
קמתי באיטיות מהמיטה, ופתחתי את הארון בתנופה כזו, שהייתה ממש מפתיעה יחסית לעייפות שלי.
הוצאתי חולצה קצרה ומכנס ג'ינס מרופט. התלבשתי במהירות, סידרתי את התיק והלכתי לצחצח שיניים.
המים שטפו את פניי ועוררו אותי.
נכנסתי לחדרה של אמי על קצות האצבעות, ולקחתי משם את שעון היד שלי.
למה לא כתבתי "לחדר של הוריי"? בגלל שאין לי אבא. יום אחד הוא פשוט יצא מהבית … ולא חזר.
זה קרה כשהייתי ממש קטנה, בת 3 בערך. אני זוכרת שאמרתי לאימא שאני רוצה שאבא ישחק איתי…
כאילו זה קרה רק אתמול…
"מותק, אבא לא יכול לשחק עכשיו."
"מה? למה?"
"הוא ישן.."
"אימא! אני רוצה לשחק! תעירי אותו!"
דמעות עולות בעיניי כשאני כותבת את המשפטים האלה. אני מנגבת אותן בתנועה חדה, וממשיכה לכתוב.
איפה היינו? .. אני יורדת למטה ומוזגת לעצמי קפה. בדקתי אם נשארו קוראסונים, ותוך כדי אכילה הבטתי על השעון הגדול שעל הקיר במטבח.
השעה הייתה שש וחצי. שש וחצי..
"אוי ואבוי!"
אני לוקחת את התיק, ותוך כדי מעיפה את הקפה,החם עדיין,על הרצפה. אני לא עוצרת להביט ורצה אל הדלת.
מכוניות ובתוכם משכימי קום גולשות על הכביש שמול ביתי. אני רצה לכיוון תחנת האוטובוס.
תוך כדי אני בודקת מה השעה..
שש שלושים וחמש.. עשרים לשבע.. רבע לשבע.. עשרה לשבע..
לבסוף, בחמישה לשבע, הגעתי מתנשפת לתחנת האוטובוס. הנחתי את התיק. ליליאן, חברתי, נעצה בי מבטי חימה.
"איפה היית?" היא שאלה, ובקולה ניכר זעם שמשתדל לא להתפרץ ולהעיף אותי אחורה.
"אני.." נשמתי בכבדות תוך כדי דיבור. "לא.. שמתי.. לב.. לשעה.."
"יופי לי!" היא צעקה, וקצת מהזעם העצור פרץ החוצה. "סיכמנו בשש וחצי! איפה היית?! הדאגת אותי! ניסיתי לצלצל אבל אף אחד לא ענה-"
"לילי," אמרתי לה, עוד מתנשפת. "אני אסביר לך הכל."
סיפרתי לה על השעון, הקפה והקוראסון.
"זו ממש לא סיבה," היא אמרה, וחייכה אליי. " היה לך בוקר לגמרי רגיל."
"אולי," אמרתי, "אבל אחרי חופש כזה קצת קשה לקום בשעה היעודה."
לפני שאמשיך, אספר לכם קצת על ליליאן: היא ילדה רזה, בעלת שיער בלונדיני מתולתל שגלש עד לגבה. היו לה עיני שקד בצבע כחול מדהים, והיו לה 4 אחיות קטנות. שתיים תאומות בנות 9,אחת בת 6 ואחת בקושי בת שנה. לילי, בניגוד אליי, הייתה מאוד בררנית לגבי בנים. אני אסביר בהמשך.
עלינו לאוטובוס והמשכנו לפטפט. אני חייבת להגיד שהיינו מאוד נרגשות: לא כל יום עולים לכיתה ז'.
הגענו לבית הספר- ופי נפער לרווחה.
זה לא דמה אפילו במקצת לבית-הספר הישן שלנו. בבית הספר הישן שלי היו מדשאות גדולות מטופחות ומלאות פרחים; ספרייה צמודה, שהיא גן-העדן שלי ושל לילי; מגרש כדורעף;כיתות נקיות ונעימות עם מזגנים שבאמת עובדים (נדיר ביותר!); והכי טוב- פינת ליטוף, שיעורי לימוד רכיבה על סוסים, ובמה גדולה שהיה אפשר להתאמן עליה בתאטרון.
בית הספר הזה היה קטן ומוזנח. כרי הדשא היו יבשים.זבל היה מפוזר מסביב לבניינים.ספרייה לא הייתה, לא היה זכר למגרש כדורעף וגם לא לסוסים או לבמה- וברגע שנכנסתי לכיתה (ז'2), הייתי בטוחה שסדקתי את הלסת מרוב הרוחב של פי.
בכיתה היו מונחים כמה שולחנות. אבל לא השולחנות הלבנים והלא-מקושקשים שהיו בבית ספרי הישן והטוב- אלא שולחנות מלוכלכים וקטנים, שהיו מחוברים לכיסא רעוע.
הלוחות שבד"כ תולים עליהם כל מיני דברים כמו 'חוקים לשפה הנכונה', 'ארץ ישראל שלי' וכאלה, היו מלאים בדפים שנכתבו עליהם מילים גסות. הפח היה מלא כמעט עד אפס מקום: קליפות בננה, עטיפות של מסטיקים וניירות לאף היו מפוזרים בערבובייה בתוך הפח. על הלוח נכתבה 'ברכה' מהמורה, בכתב נוקשה וצפוף:
"שלום לכם, כיתה ז2.
אני מורתכם החדשה, איריס.
אני מאוד מקווה שנסתדר יחדיו.
כמו בכל מקום, גם פה..יש חוקים שצריך להקפיד עליהם.
המתינו לצלצול ותדעו."
קומץ הילדים בכיתה שקרא את המילים, לא הראה בכלל סימן של התרגשות לשעה 08:00, שבו תספר לנו איריס על חוקי בית-הספר.
הנחתי את התיק מתחת לאחד הכיסאות הרעועים, הבטתי במערכת השעות המקומטת שהודבקה לשולחני, והתחלתי להוציא ספרים.
בהיתי בכיתה. התיקים היו הדברים היחידים הצבעוניים בכל החדר. אפילו ההודעות שנתלו על לוח המודעות היו מודפסות בשחור לבן. הרגשתי געגוע עז לבית ספרי הישן.
"אלוהים," מלמלה ליליאן,שהתיישבה ממש לידי.
אבל לא שמעתי אותה.
מבטי היה ממוקד בחלון של הכיתה. מחוץ לחלון עמדה הגדר שהפרידה בית בית-הכלא הזה לשאר העולם. ממש מבעד לגדר, עמד בית עקום מעט.
ניצוץ של הרפתקה ניצת בתוך ליבי.